אין ספק שהדרוזים במזרח התיכון כולו נמצאים בין הפטיש לבין הסדן. לי נראה כי אתה מצביע על הדילמה המרכזית שלהם, היא דילמת הנאמנות. לא פחות חשובה היא דילמת משמעות הנאמנות. האם נאמנות לישראל, למשל, או ללבנון, מחייבת יחס של בוז ללבנון או לישראל? לפי רוב השחקנים במגרש התשובה היא שאוייב של אוייב שלי הוא ידיד שלי, ואוייב של ידיד שלי הוא אוייב שלי. שני הרעיונות הללו הם לפעמים אמת. מתי? בשביל זה צריך כושר שיפוט עצמאי. שומה שאין באזורנו מנהיג אחד, דרוזי או אחר, שיש לו את זה. אשמח להיות טועה.

מנהיג עצמאי קורא למדינתו להכיר באומת אזרחיה, ולאומת אזרחיה להכיר בעצמה ולדרוש ממדינתו להכיר בה אף היא. בלבנון אין מנהיג אחד שקורא ללבנון להכיר באומה הלבנונית, ממש כשם שבישראל אין איש ציבור הקורא לישראל להכיר באומה הישראלית, ממש כשם שאין בקרב הפלסטינים דמות בולטת הקוראת לאומה הפלסטינית להכיר בעצמה. 

הציפיה הטבעית היא שמנהיג שכזה יהיה בן של עדה מקופחת. למשל הדרוזים, הן בלבנון והן בישראל. לאחר שהתקבל בישראל חוק הלאום ב-2018, המכחיש את עצם קיומה של האומה ישראלית, התעוררה העדה  הדרוזית בישראל ומחתה. אמרתי לידיד דרוזי: סוף סוף הדרוזים התעוררו. הוא השיב בעצב: הם התעוררו, קיבלו כוס שוקו, וחזרו לישון.