בשנת 1998 נחקק חוק שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלות. מטרתו הייתה לעגן את זכותם של אנשים עם מוגבלות לשוויון, להשתתפות מלאה ופעילה בחברה ולחיים בעצמאות ואוטונומיה מרבית, בכבוד ובפרטיות.

בשנת 2005 הורחב החוק, ונקבע כי גם ההיערכות למצבי חירום תוסדר באמצעות תקנות. בהמשך נקבע כי תקנות העוסקות בצרכים קיומיים וחיוניים במצב חירום היו אמורות להיות מותקנות עד מאי 2018. המועד חלף, השנים עברו, ורק השבוע, ביולי 2026, אושר בוועדת העבודה והרווחה הסט האחרון של התקנות.

חוק הוא הצהרת העקרונות. תקנות הן ספר ההפעלה. הן קובעות מי אחראי, מה בדיוק חייבים לעשות, איך יפעלו הרשויות ומה יקבל האדם בשעת הצורך. בלי תקנות, גם חוק מצוין עלול להישאר בעיקר כוונה טובה.

התקנות שאושרו מחייבות את המדינה להיערך טוב יותר: להנגיש התרעות ומידע, להכשיר כוחות חירום, לתכנן פינוי נגיש, להנגיש חלוקת מים ומזון, להסדיר תנאים במרחבי שהייה ולחזק את הנגישות של שירותים חיוניים. זהו הישג משמעותי של אנשים עם מוגבלות, משפחותיהם, ארגוני החברה האזרחית, נציבות שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלות ואנשי מקצוע שפעלו במשך שנים כדי שהדברים הללו יוסדרו.

כבר עשרות שנים מתקיים מאבק למעבר מתפיסה של חסד וטיפול לתפיסה של זכויות, חיים עצמאיים ואוטונומיים. אנחנו נאבקים כדי שאנשים עם מוגבלות יבחרו היכן לגור, יעבדו, ילמדו, ינהלו חיי חברה, משפחה ופנאי, יקבלו החלטות על חייהם ויהיו חלק מהקהילה.

אלא שחיים עצמאיים אינם מתקיימים רק בימי שגרה. אם ברגע שמתחילה מלחמה אדם אינו יכול לקבל התרעה נגישה, להגיע למרחב מוגן, להתפנות, לקבל מידע או שירותים חיוניים, האוטונומיה שלו נגדעת בדיוק ברגע שבו הוא זקוק לה ביותר. במובן הזה, מצבי חירום הם מבחן אמיתי לזכויות האדם שבנינו בשגרה.

גם בעולם הגיעו למסקנה הזו. מחקרים שנערכו בעקבות הוריקן קתרינה בארצות הברית, רעידת האדמה והצונאמי ביפן ואסונות נוספים הראו שאנשים עם מוגבלות נפגעו פעמים רבות לא בגלל המוגבלות עצמה, אלא משום שמערכות ההתרעה, הפינוי, המידע והמחסה לא תוכננו עבורם מלכתחילה. כלומר, הסביבה וההסדרים הם שהגבילו אותם. בעקבות הלקחים האלה מדינות רבות עברו לתכנון מכליל, כזה שמביא בחשבון מראש את מגוון בני האדם המשתמשים במערכת.

ושלא נטעה זו בשורה לא רק עבור אנשים עם מוגבלות. מערכת שיודעת לתת מענה למי שנמצא בקצה היא בדרך כלל מערכת טובה, נגישה ויעילה יותר עבור כולנו.

התקנות הללו חשובות ומשמחות. הן מאוחרות מדי, אבל הן חשובות. עכשיו מגיע השלב הקשה באמת: ליישם אותן, לתקצב אותן, למדוד אותן ולהבטיח שבפעם הבאה שנעמוד בפני מצב חירום, הזכות לחיים עצמאיים, לכבוד ולאוטונומיה לא תיעצר עם הישמע האזעקה.