בין מינכן לאיסלאמבאד - הסכמי פייסנות ומניעת מלחמה / אבי פסקל
השוואת הסכמי איסלאמבאד ומינכן מבחינה פילוסופית, מדינית ופוליטית
הסכם מינכן (1938)
ההקשר: גרמניה הנאצית, תחת אדולף היטלר, תבעה את סיפוח חבל הסודטים מצ'כוסלובקיה בטענה להגנה על המיעוט הגרמני. השחקנים: בריטניה (צ'מברליין), צרפת (דאלאדיה), איטליה (מוסוליני) וגרמניה (היטלר). צ'כוסלובקיה עצמה הודרה מהדיונים.
התוצאה: המעצמות הדמוקרטיות נכנעו לדרישות היטלר בסוברן כי זהו "מחיר השלום" שימנע מלחמת עולם.
ההקשר: לאחר חודשים של לחימה ישירה ועקיפה במזרח התיכון (כולל תקיפת אתרי גרעין, חסימת מצר הורמוז ומבצעים צבאיים), ארצות הברית ואיראן הגיעו למבוי סתום כלכלי וצבאי.
השחקנים: ארה"ב (טראמפ וואנס), איראן (פזשכיאן ועראקצ'י), בתיווך פקיסטן, קטאר ועומאן. בדומה למינכן, בעלות הברית האזוריות (כמו ישראל) אינן חתומות ישירות על מזכר ההבנות הראשוני, למרות השפעתו הדרמטית עליהן.
התוצאה: חתימה על מזכר הבנות (MOU) המפסיק את הלחימה, פותח את מצר הורמוז מחדש, ומעניק לאיראן הקלה זמנית בסנקציות והפשרת נכסים בתמורה להסכמה עקרונית לפיקוח ובחינת פירוק תוכנית הגרעין בטווח הארוך.
***
השוואת מוטיבציות ושיקוליםהסכם מינכן (1938)
פייסנות ומניעת מלחמה מוחלטת: טראומת מלחמת העולם הראשונה שיתקה את אירופה; המטרה הייתה למנוע מרחץ דמים בכל מחיר.
מנגנון ההסכם:
ויתור טריטוריאלי מידי: מסירת חבל ארץ אסטרטגי ומבוצר של מדינה ריבונית לידי תוקפן.
נאיביות/הערכה שגויה: צ'מברליין האמין כי היטלר הוא "איש שניתן לעשות אתו עסקים" וכי דרישותיו מוגבלות.
"אמריקה תחילה" ויציבות כלכלית: רצון של ממשל טראמפ לסיים "מלחמות אינסופיות", להוריד את מחירי הנפט הגלובליים ולמנוע היגררות למערכה יבשתית נרחבת.
עסקה כלכלית-דיפלומטית (MOU): הפשרת מיליארדי דולרים והקלת סנקציות נפט תמורת פתיחת נתיבי שיט והחזרת פקחי גרעין (IAEA).
מתוך הערכת כוונות היריב, טראמפ מאמין שכוח צבאי שהופעל ("שאגת הארי") בשילוב לחץ כלכלי, יביאו את איראן לכניעה מוחלטת במו"מ, תוך התעלמות מהאידאולוגיה הדתית-אסטרטגית של המשטר.
טרם חחתימה על הסכם מינכן. משמאל לימין: צ'מברלין, דאלאדיה, היטלר, מוסוליני וצ'אנו.
***
הדינמיקה להסלמה: איך הסכמי שלום מובילים למלחמה נוספת?הפרדוקס הגדול של שני ההסכמים הללו הוא שהם נולדו כדי למנוע מלחמה, אך הם עלולים לשמש כזרז הישיר למלחמה קשה יותר.
חיזוק התוקפן ומילוי מצברים:
ב-1938, סיפוח הסודטים העניק לגרמניה את המפעלים הצבאיים הצ'כיים והסיר את קו ההגנה המבוצר האחרון שעמד בפניה במרכז אירופה.
ב-2026, הקלת הסנקציות על נפט, הפשרת נכסים בקטר והזרמת כספים מאפשרים לכלכלה האיראנית המרוסקת לנשום, ולמשטר לבנות מחדש את רשת הפרוקסי שלו (חיזבאללה, חות'ים) שנפגעה קשות.
אשליית ביטחון ורפיסות המערב:
הסכם מינכן גרם להיטלר להבין שהמערב חלש ומפחד ממלחמה, מה שדחף אותו לפלוש לפולין שנה מאוחר יותר.
הסכם ב-2026, שבו ארה"ב נסוגה מאיומי תקיפה תמורת פשרות זמניות, עלול להתפרש בטהראן (ובבייג'ינג ומוסקבה) כחוסר נכונות אמריקאית ללכת "עד הסוף", ובכך להגביר את התעוזה האסטרטגית שלהן בעתיד.
דחיקת בעלות ברית לפינה:
כשצ'כוסלובקיה הופקרה, לא נותרה לה ברירה אלא להיכנע.
ב-2026, כאשר ישראל רואה הסכם שאינו מבטיח באופן מוחלט וקבוע את פירוק היכולת הגרעינית של איראן או את הפסקת המימון לטרור, היא עלולה להרגיש דחוקה לקיר ולפעול באופן חד-צדדי (למשל, המשך מבצע "חושך נצחי" בלבנון או תקיפות מנע), מה שיצית מלחמה אזורית כוללת בניגוד לרצונה של ארה"ב.
ג'ורג' סַנְטָיָאנָה (1863,– 26 בספטמבר 1952,) היה פילוסוף, מסאי, משורר וסופר אמריקאי הידוע באמרותיו הקולעות, כגון "מי שאינם יכולים לזכור את העבר, מועדים לחזור עליו", או "רק המתים רואים את סופה של המלחמה". הטרגדיה הפוליטית מורכבת יותר – המנהיגים דווקא זוכרים את ההיסטוריה, אך הם מפרשים אותה דרך הטיות קוגניטיביות ואינטרסים אישיים.
ח'אמנאי מול טראמפ (אילוסטרציה): מתוך ניתוח מכון ממרי את הסכם איראן-ארה"ב
***
פילוסופיה של ההיסטוריה: "תסמונת הגנרל שנלחם את המלחמה הקודמת".מנהיגים אינם טיפשים, אך הם נוטים ללמוד מהעבר הקרוב ביותר ולא מהעבר הרלוונטי ביותר:
ב-1938, צ'מברליין ניסה למנוע את המלחמה הקודמת (מלחמת העולם הראשונה), שהתפרצה בשל שרשרת בריתות קשיחה והיעדר דיפלומטיה. הוא לא הבין שהוא ניצב מול תופעה חדשה: תוקפן אידאולוגי חסר מעצור.
ב-2026, טראמפ מנסה למנוע את המלחמות הקודמות של ארה"ב (עיראק ואפגניסטן), שהיו מלחמות כיבוש ארוכות, יקרות ומדממות. מתוך הפחד הזה, המערכת הפוליטית האמריקאית מעדיפה "הסדר זמני" (MOU) על פני הכרעה, מתוך מחשבה שכל הסכם עדיף על פני מלחמה ארוכה.
היבריס של "אמנות העסקה": קיימת הנחת יסוד פילוסופית-קפיטליסטית שכל שחקן בעולם פועל לפי רציונליות כלכלית. טראמפ מאמין שמאחורי כל אידאולוגיה דתית עומד "דיל" שניתן לסגור עם אנשי עסקים. זוהי שגיאה פילוסופית קלאסית: המשטר האיראני מונע מתפיסת עולם משיחית ואסטרטגית ארוכת טווח (סבלנות שיעית), שבה כסף וזמן הם רק כלים להשגת היעד הסופי – הגמוניה גרעינית אזורית.
פרדוקס הזמן בפוליטיקה דמוקרטית: מנהיגים בדמוקרטיה חושבים במונחים של קדנציות (2-4 שנים) ומדדים מיידיים (מחיר הדלק בקלפי, שווקים פיננסיים). משטרים אוטוקרטיים ודתיים חושבים במונחים של דורות. איראן מוכנה לספוג מכה זמנית ב-2026 כדי להגיע חזקה יותר ל-2030.
כששני השחקנים הללו יושבים סביב שולחן המשא ומתן, הם לא רק מדברים בשפות שונות – הם פועלים מתוך שתי מערכות הפעלה פילוסופיות ואונטולוגיות (תפיסות מציאות) הפוכות לחלוטין. ההתנגשות בין המערב לאיראן היא מפגש בין רציונליזם כלכלי-תועלתני קצר טווח לבין תאולוגיה פוליטית, היסטורית ומשיחית ארוכת טווח.
***
"שעון קלפי" מול "אורך נשימה היסטורי" - האופן בו צדדים תופסים את ממד הזמן
המערב: זמן ליניארי, שבור ודחוסבמערב הליברלי-דמוקרטי, הזמן הפוליטי מוכתב על ידי מחזורי בחירות. למנהיג מערבי יש חלון הזדמנויות קצר (לרוב 2–4 שנים) לייצר הישגים מוחשיים שהוא יכול "למכור" לבוחרים שלו.
ההשלכה על המו"מ: המערב תמיד נמצא בלחץ זמן. הוא זקוק לפתרון עכשיו – חתימה על הסכם, הורדת מחירי הנפט לפני הבחירות, או הצגת "ניצחון דיפלומטי" ברשתות החברתיות. לכן, המערב נוטה לפתרונות טקטיים (כמו מזכרי הבנות זמניים) על פני הכרעות אסטרטגיות.
(סַבֵּר - הוא עיקרון מרכזי באסלאם ובתרבות הערבית, שמשמעותו סבלנות או עמידות רוחנית ופיזית. הוא מתאר את היכולת לשאת קשיים, להתמודד עם אתגרים, מכשולים או סבל באורך רוח מבלי לאבד תקווה, תוך ביטוי איפוק ואמונה כי הזמן וההתמדה יביאו לשיפור ולתגמול).
המשטר השיעי פועל מתוך תפיסת זמן היסטורית-דתית שנמדדת במאות שנים ובדורות. המושג "סַבֵּר" (סבלנות/עמידות) הוא ערך תאולוגי ואסטרטגי עליון. התפיסה האיראנית רואה בישות המדינית הנוכחית שלב במאבק קוסמי רחב בהרבה.
ההשלכה על המו"מ: האיראנים אינם ממהרים. הם מבינים שמנהיגים מערביים מתחלפים, סנקציות נשחקות, והעניין הציבורי במערב דועך. עבורם, עיכוב של חמש או עשר שנים בתוכנית הגרעין הוא פסיק קטן על ציר הזמן ההיסטורי, כל עוד בסופו של דבר היעד האסטרטגי יושג.
***
מהות המו"מ: "פתרון בעיות" מול "ניהול מאבק קיומי"המערב: פרגמטיזם קפיטליסטי ומשחק סכום חיובי
הפילוסופיה המערבית, המושפעת מאוד מהגות ליברלית ותועלתנית (כמו של ג'ון סטיוארט מיל או ג'ון לוק), תופסת משא ומתן ככלי לפתרון בעיות (Problem Solving). הנחת היסוד היא שכל השחקנים רוצים לשפר את מצבם הכלכלי והחברתי. תפיסה זו מניחה שהסכם הוא משחק סכום חיובי (Win-Win): "אנחנו ניתן לכם לגיטימציה בינלאומית וכסף, ואתם תוותרו על שאיפות מסוכנות". מנהיגים בעלי רקע עסקי (כמו דונלד טראמפ) נוטים להאמין ש"אמנות העסקה" רלוונטית לכולם – משום שלכל דבר יש מחיר כלכלי.
המשטר האיראני משתמש ברציונליות, אך זוהי רציונליות אינסטרומנטלית (כלי למטרה) ולא מהותית. המו"מ מבחינתם אינו כלי לפשרה או לפתרון בעיות, אלא זירת לחימה נוספת. תפיסת העולם שלהם היא ריאליסטית-אידאולוגית קשיחה: העולם מחולק למדכאים ומדוכאים. פשרה אמיתית וקבועה עם המערב נתפסת כבגידה במהות המהפכה האסלאמית. לכן, משא ומתן הוא כלי טקטי בלבד שנועד להסיר לחצים (סנקציות, איומים צבאיים), לקנות זמן, ולפצל את חזית היריב.
***
האסטרטגיה הדוקטרינרית: "הרתעה" מול "תקייה" (Taqiyya) והתשהכך כותב יורם אטינגר ( שגריר בעברו) באתרו "אטינגר רפורט":
"ה"תקייה" עומדת בשורש מגמות מרכזיות במזרח תיכוניות: כישלון כל יוזמות השלום האמריקאיות מאז 1948; 1,400 שנות מלחמות בין-ערביות; תוחלת חיים מוגבלת של רוב ההסכמים הבין-ערביים; תזזיות, הפכפכות, אלימות וחוסר-סובלנות שורשיים ביחסים הבין-ערביים מאז המאה השביעית.
משמעות ה"תקייה" היא התחזות, הטעיה, הונאה והסתרת האמת – בגיבוי האסלאם –להגנת האסלאם ו"המאמינים" מפני "כופרים" ומוסלמים עוינים. ה"תקייה" ננקטת כאשר יד "המאמינים" על התחתונה, כדי להשיג הסכם זמני, אותו יש להפר כאשר מאזן הכוחות מאפשר זאת.
לדוגמא, נשיא איראן, רוחאני, שהיה יקירו של המנהיג העליון האיראני, אייתוללה עלי ח'אמנאי, הפגין כישורי "תקייה" כאשר היה ראש צוות המו"מ עם הסוכנות הבינלאומית לאנרגיה אטומית (סבא"א). רוחאני השתמש בכפל-הלשון להטעיית נציגי סבא"א, להענקת זמן יקר לאיראן לפיתוח יכולת גרעינית, תוך הפרת התחייבויותיה. בספטמבר 2002 הצהיר רוחאני, שכיהן כיו"ר "המועצה העליונה לביטחון לאומי": "חתימתנו על אמנות בינלאומיות מעידה שאיננו חותרים לנשק גרעיני, נשק כימי או נשק ביולוגי. איננו מעוניינים בכל אלו."
כישורי ה"תקייה" של רוחאני הקנו לו תדמית מתונה במערב למרות הרקע שלו: מתומכיו הראשונים של חומייני; נציג חומייני ב"מועצה העליונה לביטחון לאומי"; יועץ לביטחון לאומי של הנשיאים האשמי וחתאמי; שותף לתכנון הטרור במרכז הקהילה היהודית בבואנוס איירס (85 קורבנות).
ה"תקייה" היא מונחית-קוראן, שהשיעים אימצוה לראשונה ואחריהם הסונים. לפי סורא 3 פסוק 28, מוסלמי רשאי לפייס "כופרים" בפיו אך לא בליבו. לפי סורא 3 פסוק 54, סורא 8 פסוק 8 וסורא 10 פסוק 21 "אלוהים הוא הטוב בזוממים." סורא 16 פסוק 106 מציינת שנסיבות חמורות עלולות לחייב מוסלמים לפייס "כופרים" כאמצעי זהירות, גם אם מצטיירים כמחללי האסלאם. סורא 2 פסוק 225 קובעת: "אללה לא יבדוק את שבועותיך חסרות-ההיגיון אלא את כוונות ליבך."
***
התנגשות פילוסופית גם בין שיטות הפעולה הצבאיות והדיפלומטיות של איראן והמערב:המערב - דוקטרינת "ההרתעה וההכרעה" המהירה
המערב בנוי על הפעלת כוח מרוכזת, מהירה וקטלנית כדי להביא את היריב לנקודת כניעה, ואז לתרגם זאת להסכם משפטי מחייב. המערב מחפש שורות תחתונות, הגדרות ברורות וסעיפים אכיפים.
אסטרטגיית השטיח הפרסי, משמעה, בניית מהלכים פוליטיים וצבאיים קשר-אחר-קשר, בבלבול ובסבלנות אין קץ. במקום להתעמת ישירות עם המערב החזק טכנולוגית, איראן משתמשת ברשתות פרוקסי (שליחים) א-סימטריות כדי להתיש את היריב באופן הדרגתי, מבלי לחצות את הקו האדום שיביא למלחמה כוללת שבה היא עלולה להפסיד.
הטרגדיה הפילוסופית של המשא ומתן הזה היא שהמערב תמיד מפרש את הפשרות הטקטיות של איראן כשינוי אסטרטגי מהותי.
כאשר איראן חותמת על מזכר הבנות ב-2026, המערב חוגג את "פריצת הדרך לשלום וליציבות כלכלית". בעיניים של טהרן, לעומת זאת, החתימה היא בסך הכל נסיגה טקטית מחושבת – צעד אחד אחורה כדי לקחת נשימה, להחזיר את זרימת הכסף, ולצעוד בעתיד שני צעדים קדימה כשהתנאים ישתפרו.
טראמפ ועראקצ'י מחליפים מהלומות רטוריות
***
סיכום ומבט לעתידההיסטוריה אינה חוזרת על עצמה במדויק, אך היא בהחלט מִתְכַּתֶּבֶת. הסכם מינכן הפך למילה נרדפת ל"פייסנות" (Appeasement) – הניסיון להשביע את האריה הרעב באמצעות האכלתו בבשרן של מדינות אחרות.
מזכר ההבנות של 2026 אינו זהה לחלוטין, שכן הוא הושג לאחר שארה"ב הפעילה כוח צבאי משמעותי, ולא מתוך חולשה צבאית טהורה. עם זאת, המבחן הפילוסופי והמעשי של ההסכם לא יהיה הנייר החתום בז'נבה או הציטוטים ברשתות החברתיות, אלא מבחן האכיפה. אם ארה"ב תתייחס למזכר ההבנות כאל פתרון קבע ותעצום עין מול הפרות איראניות כדי לשמור על שקט תעשייתי, 2026 תיזכר בדפי ההיסטוריה כ"מינכן של המזרח התיכון" – התחנה האחרונה לפני המפץ הגדול.
תגובות לדף זה
דפים לוח אלקטרוני
נמצאו 0 תוצאות
עדיין אין תגובות לדף זה.
מוזמנים להגיב!