מהשבר לתיקון - קריאה מסורתית ומחודשת של י"ז בתמוז / אבי פסקל
י"ז בתמוז הוא יום צום המגלם טרגדיה בלוח השנה היהודי: לדברי חז"ל במשנה, חמישה אסונות אירעו לעם ישראל בי"ז בתמוז:
נשתברו הלוחות,
ובוטל התמיד,
והובקעה העיר,
ושרף את התורה,
צלם בהיכל.
( משנה, מסכת תענית, פרק ד', משנה ו').
עם זאת, משמעותו נמתחת מעבר לתיאור ההיסטורי, ומשמשת כמצפן רעיוני המעלה שאלות של אובדן, אחריות קולקטיבית, אבל לאומי והזדמנות להתחדשות רוחנית ותרבותית.
***
הממד דתי - חטא, תשובה וזיכרוןבחינוך הדתי המסורתי, י"ז בתמוז מהווה נקודת פתיחה לימים של חרטה ותשובה המובילים לתשעה באב. האירועים שמיוחסים ליום זה מזכירים את סכנת ההתרחקות מן המצוות ומהאמונה: שבר החומות הוא תוצאה של חטאים קולקטיביים — שבירת הברית בין העם לאל. הפרשנות ההלכתית והרוחנית מדגישה אחריות אישית וקהילתית, חשבון נפש, תיקון המידות וחיזוק הקשר עם האל דרך תפילה, מצוות ומעשים טובים.
מנקודת מבט היסטורית ופוליטית, פריצת החומות מצביעה על כישלונות מנהיגותיים, פילוג פנימי וחולשה מול כוחות חיצוניים. חוקרים מודרניים וקולות ציבוריים מדגישים את הצורך לבחינה ביקורתית של מבני הכוח, של גבולות פוליטיים ושל חוסן אזרחי. אירועים אלה מזכירים שגם אסונות לאומיים נולדים לעתים מתוך סכסוכים פנימיים, שחיתות או חוסר אחידות אידיאולוגית.
פילוסופים ואינטלקטואלים נוטים לייחס לי"ז בתמוז מטאפורה לשבר זהותי וקיומי. מושגים כמו חורבן, אובדן ותיקון מעוררים דיון על טבע ההיסטוריה, הרצף האנושי והיכולת למצוא משמעות אחרי קריסה. יש מי שיקשרו את היום לתיאוריות על דמגוגיה, לקונספט הדמוקרטיה השברירית, או על הטרגדיה כמרחב שבו נוצרת משמעות חדשה מתוך סבל.
***
ממד חילוני-תרבותי: זיכרון לאומי וטקסים מודרנייםבקרב פלגים חילוניים של החברה הישראלית, י"ז בתמוז לרוב אינו מצוין באופן דתי, אך זיכרון חורבן חודר לתרבות דרך ספרות, מוזיקה ואמנות פלסטית. אמנים יוצרים יצירות המשלבות בדיקה של טראומה קולקטיבית, געגוע למקום ודימויים של קריסת חומה ושבר. במרחב הציבורי עולים דיונים על הדרך בה מדינה זוכרת ומשמרת זיכרון, היתרון והחיסרון של מיתוסים לאומיים, והקשר בין זיכרון היסטורי לזהות מודרנית.
אינטלקטואלים ויוצרים רבים פרסמו תגובות יצירתיות לי"ז בתמוז — משירה ועד מיצגי אמנות. יש מי שמנטרלים את האלמנט הדתי ומפרשים את היום כסמל לאובדן המרחב הציבורי. אחרים משתמשים בו כהזדמנות לחקר יחסים בין עבר להווה, בין טרגדיה לצמיחה מחדש. במחול וביצירות וידאו נוצרים דימויים של חומה שנופלת ואדם שמנסה לבנותה מחדש — מטאפורה קונקרטית ליחסים שבין שכבות זהותיות שונות בחברה.
ברמת הפרט, זיכרון של חורבן מעורר רגשות מורכבים: אשמה, געגוע, עמידה מול העבר, למידה ובניית עתיד. פסיכולוגים המסקרים קהילות ממליצים על דיון גלוי בזיכרון הטרגי כאמצעי לעיבוד קולקטיבי ולהפחתת טראומה בין-דורית. מבחינה חברתית, הטקסים והדיבור סביב י"ז בתמוז מאפשרים ביסוס של זהות משותפת — אך גם יכולים לשמש כנקודת חיכוך בין משמעויות שונות של אותה היסטוריה.
***
ספרותספרות קלאסית ותנ"כית: טקסטים כמו איכה פרק-א : {א} אֵיכָה יָשְׁבָה בָדָד הָעִיר רַבָּתִי עָם הָיְתָה כְּאַלְמָנָה רַבָּתִי בַגּוֹיִם שָׂרָתִי בַּמְּדִינוֹת הָיְתָה לָמַס: (ס) {ב} בָּכוֹ תִבְכֶּה בַּלַּיְלָה וְדִמְעָתָהּ עַל לֶחֱיָהּ אֵין לָהּ מְנַחֵם מִכָּל אֹהֲבֶיהָ כָּל רֵעֶיהָ בָּגְדוּ בָהּ הָיוּ לָהּ לְאֹיְבִים: (ס) {ג} גָּלְתָה יְהוּדָה מֵעֹנִי וּמֵרֹב עֲבֹדָה הִיא יָשְׁבָה בַגּוֹיִם לֹא מָצְאָה מָנוֹחַ כָּל רֹדְפֶיהָ הִשִּׂיגוּהָ בֵּין הַמְּצָרִים.
הקינה מבטאת את החורבן כהלם קיומי, אובדן בית ואימה קולקטיבית. הטקסטים הללו מספקים את השפה הבסיסית של הזעם, האבל וההתמודדות עם שאלת משמעות אחרי אסון.
טקסטים עתיקים וספרות מודרנית: חיבורים ויצירות זיכרון (לדוגמה מסורות חז"ל, הספרות התלמודית על חורבן בית המקדש) ממשיכים לעצב פרשנויות ספרותיות מודרניות. בספרות הישראלית העכשווית ניכרת התמודדות עם המוטיבים של הרס ובנייה מחדש כאלגוריה לזהות אישית ולאומית — סיפורת, שירה ורומנים שחוקרים אשמה בין־דורית, כמיהה וגאולה.
זיכרון וטראומה: מסמכים של שירה עדתית וזיכרון היסטורי (כולל ייצוגי זיכרון בשירת שואה ובשירת ארץ ישראל) חופפים למוטיבים של י"ז בתמוז: שבר, ההיעלמות של הקוהרנטיות הקולקטיבית, והניסיון לשחזר שפה של תיקון.
וָאָרֶץ שָׁפַל רוּמִי, יוֹם דִּמָּה רָשָׁע לְהַכְנִיעִי, מְשׂוֹשׂ לִבִּי שָׁבַת, וְהֻשְׁלַכְתִּי מִבֵּית מַרְגּוֹעִי, אָנוּ וְאָֽבְלוּ פְּתָחַי, יוֹם נֶאֱסַף נְדִיבִי וְשׁוּעִי, לָכֵן אֲקוֹנֵן מִיָּמִים יָמִימָה בַּחֹדֶשׁ הָֽרְבִיעִי:
בַּחֹדֶשׁ הָֽרְבִיעִי אָֽפְפוּ עָלַי רָעוֹת וַאֲנָחוֹת, בְּשִׁבְעָה עָשָׂר בּוֹ, בְּאַנְחָתִי יָגַעְתִּי וְלֹא מָצָאתִי מְנוּחוֹת, גָּעֹה גָעִיתִי בִּבְכִי וְעַל כָּל רֹאשׁ קְרְחוֹת, כִּי בְיוֹם זֶה נִשְׁתַּבְּרוּ הַלֻּחוֹת: הַלֻּחוֹת יְצָאוּנִי וְסָֽבְבוּ עָלַי תְּלָאוֹת, וְגָֽבְרָה יַד צָרִי וְזֵרַנִי בְּכָל פֵּאוֹת, סָב־נָא וְהָגֵן מְיַחֲלֵי קֵץ פְּלָאוֹת, כִּי שֶׁמֶשׁ וּמָגֵן יְהֹוָה צְבָאוֹת:
***
אמנות חזותית ומיצגציור ופיסול: רבים מאמני העולם וישראל משתמשים בסמלים של חומה, שבר ואפר להבעה של חורבן וזיכרון. אמנות פלסטית של עבודות המעמידות חומה כאלמנט מרכזי, עבודות עם חלקיקי מתכת וחריכה המייצגות
הרס ותיאוריות של זיכרון פיזי.
מנשה קדישמן, שלכת, 2001
שַׁלֶּכֶת הוא מיצב מעשה ידי הפסל הישראלי מנשה קדישמן. המיצב, שנוצר בשנים 1997–2001, מורכב מכעשרים אלף פרצופים חתוכים בלייזר מלוחות פלדת, המונחים בערמה חסרת-סדר לרגלי הצופה. הפרצופים שטוחים וקטנים, מחצית הגודל הטבעי לערך; פיותיהם פעורים בזעקה אילמת, עיניהם צרות והחלודה נראית כדם או כפגמים בעור. למרות הכובד הפיזי של הראשים, הם נראים קלים ועדינים. מבט מקרוב מגלה שריטות וחריטות בסכין. כל ראש משאיר רושם חזק גם כשלעצמו. הדרך שבה הם מוצגים הופכת את הצופה לפעיל, כיוון שהוא חייב לדרוך עליהם. בניגוד לתחושה הרכה והשקטה של עלי שלכת, עלי השלכת הללו משמיעים חריקה חזקה – צרחות הכאב של המתים כשדורכים עליהם – ומקשים על הצופה את ההתקדמות.
משה מְשַׁבֵּר את הלוחות למראה עגל הזהב, 1650 אסטבן מרץ' (1610- 1668)
***
המשמעות רבת הרבדים של י"ז בתמוז ממשיכה להדהד גם בהווה: היא מזכירה לנו את הסכנה שבפערים פנימיים ובכשלי מנהיגות, ואת הצורך בחוסן אזרחי ובאחריות קולקטיבית למניעת קריסה חברתית. בזירת הזיכרון הלאומי היומיומי היא משפיעה על דרכי ההנצחה, ועל האופן שבו חינוך ומוסדות תרבות מעבדים טראומות היסטוריות. בעולם האמנות והספרות, המוטיבים של שבר ותיקון ממשיכים לשמש כלי לדיון פוליטי-מוסרי וליצירת דיאלוג אפשרי בין דורות וקבוצות שונות; באקלים פוליטי טעון הם יכולים לשרת גם כמקום מפגש לפרקטיקה של תיקון חברתי, של בניית אמון מחדש ושל עיסוק אתי במורשת ההיסטורית.אולי שירו של יהודה עמיחי ימתיק מעט את הגלולה המרה של י"ז התמוז.
פַעַם חָשַבְתִי שֶאֶפְשָר לִפְתר כָךְ:
כְמוֹ אֲנָשִים שֶמִתְאַסְפִים בַחֲצות בַתַחֲנָה
לָאוטובּוּס אַחֲרון שֶלא יָבוא,
בַתְחִלָה מְעַטִים, אַחַר כָךְ עוד וָעוד.
זו הָיתָה הִזְדַמְנוּת לִהְיות קְרובים זֶה לָזֶה
וּלְשַנּות הַכל וּלְהַתְחִיל יַחְדָו עולָם חָדָשׁ.
אַך הֵם מִתְפַזְרִים.
(שְעַת הַחֶסֶד עָבְרָה וְלא תָשׁוּב.)
כָל אֶחָד יֵלֵך לְדַרְכּו
כָל אֶחָד יִהְיֶה שׁוּב אֶבֶן דּומינו
עם צַד אֶחָד פָתוּחַ
לִמְצא לו תּואֵם חָדָשׁ
בַמִשחָקִים שֶאֵין לָהֶם סוף.
***
הזדמנות פרגמטית: תיקון והומניזםי"ז בתמוז איננו רק תאריך היסטורי; הוא אחיזה של זיכרון שמערער, גורם עצב, מעורר מחשבה ומחייב בחינה עצמית. בין הפרשנויות הדתיות, ההיסטוריות, הפילוסופיות והאסתטיות — עובר מוטיב משותף: מתוך שבר ישנה תמיד אפשרות לאבחון ולתיקון. הדרך בה כל קבוצה בוחרת להנציח ולפרש את היום משקפת את זהותה ואת שאיפותיה לעתיד.
על אף אופיו הטרגי, י"ז בתמוז יכול להוות קריאה לפעולה: שינוי מבני, חינוך לערכים של סולידריות, קידום מנהיגות אחראית והתמקדות בבניית מוסדות יציבים. אמנות ומחקר ציבורי יכולים להניע שיח שמחבר בין זיכרון לבין תוכניות מעשיות לשיפור הקהילה.
תגובות לדף זה
דפים לוח אלקטרוני
נמצאו 0 תוצאות
עדיין אין תגובות לדף זה.
מוזמנים להגיב!