הזמן והשכחה הם אויבים אכזריים. אישים בולטים בכל התחומים – פוליטיקה, תרבות, שירה, ספרות, שהיו ידועים מאוד בזמנם – כיום בקושי זכורים. כזה הוא כנראה גורלו של משה סמילנסקי (1874 -1953), שבשעתו הייתה דמות משמעותית בתולדות הציונות והיישוב, וכיום כמעט אף אחד לא מכיר את שמו, ואלו שכן, זה כנראה בזכות הבן של אחיינו, הסופר יזהר סמילנסקי – ס. יזהר (שגם את יצירותיו, למעט לבחינות הבגרות ובחוגים לספרות, כמעט שלא קוראים כבר).

הספר שלפנינו עושה עימו צדק היסטורי ומנסה להחזיר את דמותו לתודעה הציבורית. מדובר באישיות שכיום קשה לפגוש: שילוב של חקלאי ואיש ספרא (סופר ועיתונאי) אדם שהיה נאמן בקיצוניות לערכיו, איש ציבור עקשן ובעל מצפון, שלא היסס לקרוא תיגר על הזרם המרכזי והדומיננטי ביישוב.

כמו בן דורו ביאליק (שהיה מבוגר מסמילנסקי בשנה) הוא ספג את ריחות וקולות הכפר האוקראיני בילדותו, ואלו ילוו אותו בהמשך כאיכר וכחקלאי. בנעוריו למד עברית ורוסית וקיבל חינוך מסורתי. כשעלה לארץ כנער בן 16 ב1890, כך סיפר ס. יזהר, הביא עימו תנ"ך ורומנים של טולסטוי. הנער, שבגיל 18 כבר רכש חלקת קרקע ברחובות, יהפוך לאיש ציבור ידוע בעיירה החדשה, סופר ידוע לבני הנעורים, פובליציסט פורה, גואל אדמות נלהב, חייל בגדוד העברי, מפקד בהגנה ומייסד ודובר מסור של התאחדות האיכרים.

יחד עם בן מושבה אחר, אליעזר מרגולין, הוא יוצא למסעות רכובים (על סוסים) לאורכה ולרוחבה של פלשתינה העות'מנית. דרכיהם של השניים הללו יחזרו וייפגשו כשמרגולין ישוב לארץ כמפקד הגדוד העברי במלחמת העולם הראשונה, וסמילנסקי, כמתנדב מבוגר יחסית, יהיה אחד מחייליו. במסעות אלה סמילנסקי למד ערבית, ויצר היכרות קרובה וידידות עם השכנים הערבים. הוא הכיר בהם כבני המקום המקוריים, ואף אימץ לעצמו שם עט: חוואג'ה מוסא. הוא התנגד לסיסמת "העבודה העברית", והעסיק פועלים ערבים (מעניין מה הייתה דעתו על התאילנדים של היום).

ראייתו את הערבים ילידי הארץ הייתה רומנטית ואולי נאיבית. הוא האמין שניתן יהיה לקיים את הציונות לצידם. לימים הוא יהיה פעיל בארגון "ברית שלום" (עד פרישתו מהקבוצה), שיתנגד לקוו המיליטנטי של בן גוריון ויחתור לדו קיום עם האוכלוסייה המקומית.

ברחובות הוא הופך לחקלאי מצטיין (פרדס וכרם), שטבע את המשפט: "אם חקלאות כאן – מולדת כאן". הוא נלחם בקנאות על שימוש יום יומי בשפה העברית, ובגיל 44 התנדב יחד עם צעירים שגילם מחצית מגילו, לגדודים העבריים במלחמת העולם הראשונה. ז'בוטינסקי החמיא לו, לא בלי שמץ של אירוניה דקה: "בראש המפעל עמד משה סמילנסקי, אדם למעלה מארבעים, סופר לא רע, ואחד הפרדסנים המכובדים של המושבה רחובות. " (עמ 148).

ב-1925 הקים סמילנסקי את "התאחדות האיכרים", כמשקל נגד לכוח הרב שצברו ארגוני הפועלים בראשות בן גוריון וראשי מפלגות הפועלים וההסתדרות. הוא הדגיש שאין לו שאיפות פוליטיות, אלא המטרות הן כלכליות, למשל התנגדות לשכר המינימום שביקשה ההסתדרות לכפות.

כאיכר שבנה את משקו בשתי ידיו, תוך סיכון הונו, ושחווה לא מעט משברים כלכליים, הוא התנגד לאידיאולוגיה הסוציאליסטית-שיתופית, למרות שידע להעריך את המסירות של מתיישבי הקיבוצים והמושבים. דעותיו ואופיו הלוחמני הפכו אותו לבר פלוגתא מר של בן גוריון, והשניים האלה התנצחו והחליפו מהלומות מילוליות מעל עיתוני התקופה. בסוף שנות ה-30 שיתף פעולה עם הנהגת בית"ר, שביקשה לשבור את המונופול של ההסתדרות בייצוג הפועלים, ויכוח שהגיע עד לכדי אלימות.

באופן אולי פרדוקסלי, בצד יחסו החיובי לערבים, סמילנסקי עסק ברכישת קרקעות. הוא מן הבודדים שבזכותם נכלל הנגב בגבולות מדינת ישראל. בעוד קק"ל היססה אם לרכוש את אדמות הנגב הצחיח, הוא פעל בנחישות על מנת ששטחים אלה יירכשו וייושבו.

קל לראות שהעימותים והוויכוחים שליווהו בחייו הסוערים רלוונטיים עד היום, ובפרט "הבעיה הפלסטינית", שקיווה ליישב בדרכי שלום. הספר שלפנינו מפורט ומסתמך על שפע של מקורות, ועם זאת אינו מאבד את המיקוד ואינו חדל מלהיות מרתק. המחבר מספק לנו הצצה לתקופות מכריעות בתולדות מדינת ישראל, דרך הביוגרפיה של איש לא שגרתי, שלחם על דרכו באומץ. האיש אולי נשכח ודרכו נדחתה, אבל הדילמות שהתמודד איתן עדיין קיימות.