עץ או פ(א)לי - הוא הימר על ניצחון מוחלט ונשאר עם דגל לבן? / ד"ר רונית מרזן

מאמר הדעה של ד"ר אבראהים פריחאת, מרצה במכון ללימודים גבוהים בדוחא, אשר פורסם בעיתון אל-ערבי אל-ג'דיד תחת הכותרת "הזדמנות היסטורית לאיזון המערכת האזורית במזרח התיכון", מציג תזה גיאופוליטית המתכתבת עם מערך ההשפעה והתודעה הקטרי.

בבסיס המאמר עומדת הטענה כי המזרח התיכון ניצב בפני נקודת מפנה היסטורית, הנובעת מוואקום אסטרטגי שיצרו שלושה תהליכים מקבילים: תבוסת הפרויקט הישראלי לכפות סדר אזורי בכוח ולמוטט את המשטר האיראני; נסיגה אמריקאית מתמשכת מהאזור לטובת זירת אסיה; והתכנסותה של איראן פנימה לצורך שיקום נזקי המלחמה ופתרון משבריה הפנימיים.

***

לנוכח ואקום זה, פריחאת מייחס חשיבות רבה לציר הדיפלומטי המתפתח בין סעודיה, טורקיה, מצרים ופקיסטן. לטענתו, מפגשים אלו משקפים הבנה אזורית גוברת כי ביטחון המזרח התיכון אינו יכול להישאר בן ערובה לאינטרסים חיצוניים או לפרויקטים חד-צדדיים, דוגמת הסכמי אברהם. תחת זאת, הוא קורא לבניית מערכת ביטחון קולקטיבית חדשה, שתושתת על שותפות אזורית עצמאית ועל אינטגרציה מלאה של איראן בתוך ההסדרים החדשים.

מסריו של פריחאת מתכתבים עם מדיניות החוץ של דוחא, השואפת לכינון חזון ביטחוני אזורי עצמאי ומנותק מארצות הברית, הנתפסת על ידו כמי שאינה מעוניינת או מסוגלת עוד למלא את תפקיד השוטר האזורי; הכללת טהראן במערך האזורי מתוך עמדת חולשה, כשהיא מרוסנת ועסוקה באתגרים מבית; ובידוד ישראל והצגת "הסכמי אברהם" ומודל "השלום הכלכלי" ככישלון אסטרטגי.

העובדה שמאמר זה נכתב בכלי תקשורת קטרי בולט ועל ידי איש אקדמיה ממוסד מוביל בדוחא, שני גופים הממומנים ישירות על ידי הממשל, מדגימה את השימוש שקטר עושה בזירה האקדמית והתקשורתית. באמצעות פלטפורמות אלו, דוחא מוליכה את הקורא למסקנה המבוקשת לפיה קטר אינה "סוכנת כאוס" שיש לחשוש מפניה, אלא שחקן רציונלי, מתווך לגיטימי והכרחי התורם ליציבות ולביטחון הלאומי הערבי.

היפוך נראטיב בקריקטורה. טראמפ מניף דגל לבן, למול הנפת דגל ארה"ב איוו ג'ימה

***

הקריקטורה המלווה את המאמר, של הקריקטוריסט האמריקאי Rick McKee משלימה את התזה הגיאופוליטית של הטקסט, תוך שהיא מנסחת ביקורת כלפי וושינגטון וטהראן כאחד. האומן יוצר היפוך נרטיבי לצילום ההיסטורי האייקוני של הנפת דגל ארצות הברית על ידי נחתים אמריקאיים בפסגת הר סוריבאצ'י במהלך הקרב על איוו ג'ימה בשנת 1945, דימוי המסמל בזיכרון האמריקאי ניצחון ונחישות על אף האבדות הכבדות.

בקריקטורה הנוכחית המצורפת למאמר, דמותו של דונלד טראמפ משוכפלת מספר פעמים כדי להבליט את בידודו המוחלט מבית ומחוץ, ובעודו מתאמץ באופן סיזיפי להשיג "ניצחון מוחלט", הוא נאלץ לבסוף להניף דגל לבן ולהיכנע מול איראן.

האלמנט החזותי המרכזי בעיצוב דמותו של טראמפ הוא העניבה האדומה והמוגזמת שלו, המשמשת כסמל פאלי לעוצמה, דומיננטיות גברית ואגרסיביות גאו-פוליטית.

אולם, ככל שהעניבה מטפסת לעבר הפסגה, היא קמלה, נובלת והופכת לרופסת ועלובה. ככל שטראמפ מנסה להפגין חזות כוחנית כדי להילחם בדימוי ה'לוזר' המאיים עליו, כך הקריקטורה מנשלת אותו מכוחו ומותירה אותו מוחלש, מבודד וכמי שההיסטוריה תזכור בסופו של דבר כמי שהניף דגל לבן.

***

מן העבר השני של המתרס החזותי ניצב שלט הנושא את הכיתוב "איראן", המעוצב כלוח עץ פשוט המזכיר מצבה בבית קברות ונעוץ בלב עיי חורבות שוממים. ייצוג זה ממחיש כי בתום המערכה, איראן תיוותר מדינה שתידרש להתכנס לתוך עצמה כדי לאסוף את השברים ולתת מענה למשברים הפנימיים.

דימוי זה מתכתב עם הפרגמטיזם הפוליטי המורכב של קטר, אשר מצד אחד מקיימת יחסי עבודה תקינים עם איראן, אך מצד שני רואה חשיבות עליונה בעמעום הילת "הניצחון" האיראנית, דחיקת טהראן לטיפול בבעיותיה הפנימיות וריסון האיומים שהיא מציבה על מדינות המפרץ.

הקריקטורה והמאמר שלובים זה בזה ומעבירים מסר קטרי אחיד וברור: הכוחניות האמריקאית מזה, והקיצוניות האיראנית המקדשת חורבן מזה, הן חלופות הרסניות למזרח התיכון, והדרך הרציונלית היחידה למניעת כאוס אזורי עוברת דרך תיווך קטרי, המציג את עצמו כמשענת בלעדית להבטחת היציבות והביטחון הלאומי הערבי.

נ.ב

הכותרת משחק מילים בין ״פלי ופאלי״ משמעות שונה אך צליל דומה ( הומופוניה)