רשמים מכנס "אף על פי כן" / אורי הייטנר
פורום חוקרי הקיבוץ ותנועת העבודה, שאני נמנה עם חבריו, נפגש 4-5 פעמים בשנה למפגש קצר ביום שישי, שמוקדש למחקר של אחד החוקרים. אחת לשנה נערך כנס שנתי דו-יומי בגבעת חביבה.
לפני שנתיים, בעקבות 7 באוקטובר, הוחלט לערוך כנס רחב, בשיתוף עם התנועה הקיבוצית וארגונים נוספים, בשדרות, תחת הכותרת "אף על פי כן". הכנס כולו הוקדש להשלכות ה-7 באוקטובר. בשנה שעברה, עם שיבת תושבי קו העימות בצפון הביתה, נערך בתל-חי הכנס "אף על פי כן 2", שאף הוא עסק בהשלכות המלחמה.
השנה נערך כנס "אף על פי כן 3", מה שהופך אותו למסורת, שלבטח תימשך גם בשנים הבאות. כותרת המשנה השנה היא "לבחור בקיבוץ".
היום הראשון של הכנס ביגור (24.6). כנס "אף על פי כן" הופך למסורת
***
יומו הראשון של הכנס נערך בקיבוץ יגור, לציון 80 שנה ל"ועידת צביה" של הקיבוץ המאוחד ביגור, ביוני 1946. הוועידה ארכה 7 ימים, באוהל ענק שנבנה בלב הקיבוץ. פסגת הוועידה – יומיים שבהם צִבְיה לובֶּטקין, ממנהיגות מרד גטו ורשה, שעלתה לארץ ימים אחדים קודם לכן, סיפרה את עדותה, את סיפורה. אלפי חברי קיבוצים, הרבה יותר ממספר הצירים לוועידה, נהרו לשמוע את צביה. במשך יומיים תמימים היא סיפרה את סיפור החיים בגטו והמרד, בעברית רהוטה, מול קהל אלפים פעור פה ומרותק, ומאזין בקשב למנהיגה שהייתה למיתוס בחייה, בצעירותה. דבריה היו גם דברי חיזוק לתנועה כולה וליישוב כולו ללכת בדרכם של מורדי הגטאות, במאבק למען עליה חופשית ומדינה עברית. "ועידת צביה" היא ציון דרך משמעותי בתולדות התנועה הקיבוצית. דבריה קובצו ב-1972, אחרי מותה, לספר "בימי כיליון ומרד".
דברי הפתיחה של ליאור שמחה, מזכ"ל התנועה הקיבוצית, של מזכיר הקיבוץ המארח ושל שמעון צוקרמן, בנם של מנהיגי המרד ומייסדי קיבוץ לוחמי הגטאות אנטק צוקרמן וצביה לובטקין, עסקו בדברי צביה ומשמעותם לימינו.
ד"ר שרון גבע, שכתבה את הביוגרפיה
המרתקת על צביה ואנטק, "כל השאר הוא אלמוות", נשאה הרצאה מאלפת על צביה
ועל נאומה הגדול. הרצאה קצרה ומרתקת אף היא נשא ההיסטוריון ד"ר אלון גן,
שדיבר על שלושה מושגים ברנריים שהיו במשך שנים סלוגנים משמעותיים ומהותיים
בתנועה ובציונות וגם בקרב המורדים בגטו: "אחרונים על החומה", "אף על פי
כן", ו"לא פסה גבורת הנואשים מישראל".
צביה לובטקין נואמת בוועידת יגור 1946. דברי חיזוק ליישוב ולתנועה
***
ההרצאה של חוקרת השואה פרופ' חנה יבלונקה, ההיסטוריונית של בית לוחמי הגטאות – מפעל חייו של אנטק צוקרמן, נשאה כותרת הלקוחה מהגדרה של אנטק על המחתרת: "בית הספר לרוח האדם". היא מרצה מצוינת, הרצאותיה מרתקות, אף היא עסקה בצביה ואנטק, אבל השחילה להרצאה כמה הערות אגב פוליטיות, שלפחות אותי קוממו, ולהרגשתי כל ההרצאה כולה נועדה, מבחינתה, לאותן הערות, לאותם מסרים.
היא סיפרה שרק שנים אחדות אחרי שכבר עבדה בבית לוחמי הגטאות, היא גילתה לתדהמתה שצביה ואנטק חתמו על מנשר היסוד של התנועה למען ארץ ישראל השלמה. "איך זה יכול להיות? הרי אנטק הקים בבית לוחמי הגטאות את המוסד ללימודים הומניסטיים". היא מאנשי האו:או. הומניסט הוא מי שחושב כמוה, ולכן או שאתה הומניסט או שאתה ארץ ישראל השלמה. כלומר, בעיניה, נתן אלתרמן, ש"י עגנון, חיים גורי, משה שמיר, טבנקין ושאר אנשי ארץ ישראל השלמה אינם הומניסטיים.
בהערה שניה היא אמרה שהלקח העיקרי של שורדי השואה הוא "מה ששנוא עליך אל תעשה לחברך". והערה שלישית, אפרופו ניצחון ה"פרוגרסיבים" בניו-יורק, היא ציינה שזכר השואה בעולם נדחק ומאבק על הניצחון בבחירות חייב את המועמדים לגנות את ה"ג'נוסייד" בעזה. כלומר הבעיה אינה שבארה"ב (!), 80 שנה אחרי השואה, האנטישמיות גואה, אלא כיוון שלא הקפדנו על הלקח של "אל תעשה לחברך", ב"ג'נוסייד" שעשינו בעזה, דחקנו את ההזדהות של נאורי העולם מקורבנות השואה לקורבנות בעזה.
***
הבחירות בניו-יורק ותופעת ממדאני עלו גם ברב שיח שכותרתו: "הקוד הפתוח הקיבוצי: הקשר של הקיבוץ והמודל הקהילתי ליהדות התפוצות". חברי הפאנל, אנשים העוסקים בקשר עם יהדות התפוצות, הזכירו את התופעה בהקשרה הנכון, הנחשול האנטישמי השוטף את המערב. הם תיארו את הקושי היום, לעומת שנים עברו, לקיים פרהסיה יהודית בקהילות, מתוך פחד. הם דיברו על נושאים שחשובים מאוד בעבורי – הזיקה ההדדית בינינו ליהדות התפוצות, האחריות שלנו לעם היהודי, החשיבות בחיזוק היהדות כתרבות וכד'. אבל מילה אחת בלטה בהעדרה: עליה.
כבר בקונגרס הציוני הראשון, לצד המשימה העיקרית של בניית הבית הלאומי היהודי בארץ ישראל דובר גם על "עבודת ההווה", חיזוק הקהילה היהודית בגולה, באשר היא, כמשימה ציונית וכאחריות של התנועה הלאומית היהודית לעם כולו. אבל התמקדות אך ורק בעבודת ההווה, ללא כל קריאה לדגל לעלות לישראל?! דובר גם על חיזוק הקשר עם הישראלים החיים בחו"ל, וחלקם מזדהים כישראלים ומקימים קהילות ישראליות. גם זו משימה ציונית חשובה. אך הדוברת כינתה אותם "ישראלים שהיגרו לחו"ל". לא "ירדו", חלילה. התאפקתי לא להגיב, אך מישהו אחר תיקן אותה "ירדו לחו"ל", והיא הצטדקה: "אני משתמשת בהגדרה העצמית שלהם". במקום שבו הגירת יהודים מישראל לגולה אינה מוגדרת "ירידה", אך טבעי שאין פעולה לעליה.
ד"ר הרן שושן (משמאל) עם עומר עינב (מנהל יד יערי). להאמין למה שאומר האויב
***
הפאנל הבא עסק באמנות קיבוצית, עם אמנים מקיבוצים. אחרי ארוחת הצהרים התחלקנו לשני סיורים. אחד בסליק ההיסטורי ביגור, והשני, שבו השתתפתי - בתערוכה "מרד-עדות-מאבק"; תערוכה בקיבוץ יגור, העוסקת בשני אירועים מכוננים שנערכו בקיבוץ ביוני 1946 – ועידת צביה ו"השבת השחורה". התערוכה מצוינת, ואת הסיור הדריכה האוצרת שלה.
המושב של אחה"צ נפתח בפאנל בנושא: "הסיפור ממשיך להיכתב – מובילי תיעוד קיבוצי", והוצגו בו מיזמי תיעוד חשובים מקיבוצי הנגב המערבי וקו העימות בצפון. ברב-שיח "הבחירה להשפיע" השתתפו מנהלי ארגונים הקשורים לתנועה הקיבוצית שפועלים להשפעה פוליטית, חברתית ותרבותית על החברה הישראלית.
נערכה שיחה עם ד"ר שושן הרן, שנחטפה מקיבוץ בארי וכתבה את הספר "שבויה במשימה". אישה מרשימה מאוד ומעוררת השראה. היא סיפרה על האופן שבו התמודדה בשבי, יחד עם בתה ונכדיה ועל השיחות שניהלה עם שוביה, בכירי חמאס. "כדאי לכם לעזוב את הארץ, כי מה שעשינו לכם ב-7 באוקטובר זה רק הקדימון. השתמשנו רק ב-10% מהכוח שלנו. בפעם הבאה נשתמש בכוח כולו".
בפעילותה הציבורית מאז השחרור ובספרהּ, היא מנסה לעורר את העולם להכיר בשטניות הזאת. היא חקרה את הנושא, והזכירה איך קטר ממש קנתה אוניברסיטאות בארה"ב ותוכנית הלימודים בהן היא הסתה נגד ישראל. היא הזכירה את תוכניות הלימודים בעזה לשנאת ישראל. ובאשר לדברים ששמעה משוביה, היא אמרה שהם מתכוונים להם בכל הרצינות וכדאי שלא נזלזל אלא נאמין להם ונבין שזו כוונתם. "צריך להקשיב להם". כאשר דברים אלה נשמעים מפי חברה בארגון "נשים עושות שלום" (לפחות בעבר, איני יודע אם גם היום), אולי יאזינו להם גם אנשים שנטייתם הטבעית היא הכחשת המציאות הזו.
הפאנל האחרון, "חולמות ומגשימות" הפגיש את ראשי תנועות הבוגרים של תנועות הנוער.
כן הוצגו שתי סצנות מן ההצגה "חזיתות", העוסקת בתופעה של יציאת צעירים ישראליים למאות ימי מילואים בעזה ובלבנון, מנקודת המבט של בת הזוג של המילואימניק. יפה ונוגע ללב.
"חולמות ומגשימות".
פאנל ראשי תנועות הבוגרים של תנועות הנוער
***
היום השני של הכנס, נערך
באוניברסיטת חיפה, לציון מלאת חמישים שנה למכון לחקר הקיבוץ והרעיון
השיתופי, המשותף לאוניברסיטת חיפה והתנועה הקיבוצית. השתתפתי רק בחלק מן
היום, בשל מחויבות אחרת.
המושב הראשון הוקדש לציון היובל למכון. בין השאר הוא כלל רב שיח של ראשי המכון לשעבר והרצאה של עמיה ליבליך על ספריה העוסקים בקיבוץ וקהילה: "קיבוץ מקום", "גלגולו של קיבוץ", "ילדי כפר עציון" ו"למרות הכול: סיפורו של יישוב דו-לאומי".
גולת הכותרת של היום השני הייתה מושב מרתק בנושא: מפעלו הרוחני של יריב בן אהרון עם צאת הביוגרפיה שלו "לבו ער – מסכת חייו של יריב בן אהרון". השתתפו בשיחה רעו ושותפו לדרך של יריב, מוקי צור, תלמידו וממשיך דרכו ד"ר מוטי זעירא, ותלמדו המובהק ומחבר הספר ד"ר תום נבון, מהדור השני של תלמידי יריב. השיחה התמקדה בדמותו של יריב ומעט בספר. מוקי ציין את האופן הייחודי של כתיבת הספר, שבו תום נעזר בקבוצה של כשלושים איש שליוו את כתיבתו לאורכה. זכיתי ליטול חלק בקבוצה זו, שנקראה "הקול המעורר".
הכנס היה נפלא. פשוט, כמעט כל ההרצאות והשיחות היו מרתקות.
***
צילומים: טל בדראק. באדיבות יד יערי 2026
תגובות לדף זה
דפים לוח אלקטרוני
נמצאו 0 תוצאות
עדיין אין תגובות לדף זה.
מוזמנים להגיב!