הסכם הפסקת המלחמה בין ארה״ב לאיראן, מי באמת ניצח? / ד"ר דן שיאון

ב-14 ביוני הודיעו ארה״ב ואיראן על מזכר הבנות לסיום הלחימה, לאחר יותר מ-100 ימי מלחמה. החתימה הרשמית — בז׳נבה, ביום שישי ה-19 ביוני — תהיה הפגישה הרמה ביותר בין שתי המדינות מאז המהפכה האסלאמית ב-1979. אבל מתחת לפומפוזיות הדיפלומטית מתחבא מסמך קצר כעמוד וחצי, שמשאיר את כל השאלות הכבדות לעתיד.

טראמפ קורא לזה ׳שלום׳. זה לא בדיוק זה

טראמפ כתב ברשתות שזה ה־"Great Deal" שיביא "Peace and Security" לאזור, והצהיר שהוא הנשיא היחיד שהשיג "שלום אמיתי" עם איראן. בפועל, לא מדובר בהסכם שלום — אלא בהפסקת אש מורחבת לעוד 60 יום, עם משא ומתן טכני שיחל רק אחרי החתימה. גם נשיא איראן פזשכיאן נזהר ואמר שזה "צעד חשוב", לא הסכם סופי.

מה כבר ידוע בוודאות
• הכרזה על הפסקת אש מיידית בכל החזיתות, כולל לבנון — כאשר האיום על יישובי הצפון עדיין לא הוסר.
• הסרת המצור הכלכלי והתחייבות לאי התערבות של ארה״ב בענייניה הפנימיים של איראן.
• מצרי הורמוז נפתחים - טראמפ הצהיר על שיט חופשי לחלוטין; איראן, לעומת זאת, אומרת שתגבה אגרות מעבר בתיאום עם עומאן בעצמה — כך שמדובר על שני סיפורים סותרים על אותו הסכם.

• הסרת סנקציות והקפאת הנושא הגרעיני לדיון עתידי, בתקווה לסיימו בתוך 60 יום.

עד כמה זה דומה להסכם של אובמה?

ב-2015 קבע הסכם הגרעין של אובמה (JCPOA) תקרה ל-3.67% העשרה ו-300 ק״ג מלאי, עם פיקוח הדוק. ההבדל המהותי כאן: טראמפ דרש בעבר פירוק מלא, אך בריאיון ל-NYT אמר שהוא יאפשר לאיראן העשרה ברמה נמוכה — כך שבפועל המתווה הנוכחי דומה במידה רבה למתווה אובמה. גם ״תקופת השקיעה״ שבה יוסרו המגבלות לא סוכמה. טרמפ דורש 20 שנים ואיראן דורשת 5 שנים (מקביל לתקופת ההסכם של אובמה). הפשרה תהיה כנראה איפה שהוא באמצע. ישנו הבדל מסוים בסדר התשלומים: אובמה שחרר נכסים מראש; טראמפ, לפי ואנס, לא יעביר שקל לפני אימות ההתחייבויות. אך גם כאן קיים פער בין הגרסאות. שני ההסכמים, לעומת זאת, חולקים את אותה נקודת כשל — אף אחד מהם לא מגביל את תוכנית הטילים הבליסטיים של איראן.

יעדי המלחמה: מה ישראל וארה״ב באמת השיגו

המלחמה נפתחה ב-28 בפברואר עם שני יעדים מוצהרים: פירוק הגרעין וריסון הטילים. אחרי הריגת ח׳אמנאי, נוסף יעד שלישי בלתי רשמי — מפלת המשטר. התוצאה בפועל מעורבת:

• גרעין: נפגע משמעותית, אך לא חוסל. איראן שומרת על זכות עקרונית להעשרה, וגורל מלאי האורניום המועשר בדרגה צבאית עדיין פתוח.
• טילים: אין שום מגבלה בהסכם. איראן ייצרה כ-125 טילים בחודש בין הסבבים ותגביר את הקצב לאחר שיקום מתקני הייצור. האיום הקיומי על ישראל נותר ממשי לחלוטין וילך ויגדל.
• מפלת המשטר: היעד שנכשל באופן הכי בולט. המשטר שרד, מינה מנהיג עליון חדש, והפגין עמידות שהפתיעה כמעט את כולם.

• הישגי ישראל - ארה״ב ישראל רשמו הישגים מבצעיים יוצאי דופן — שיתוק הצי האיראני, פגיעה בתשתית הגרעין, חיסול בכירים. אבל בשולחן הדיפלומטי שקבע את התוצאה הסופית, ישראל לא הייתה שותפה. הפער הזה, בין הישג צבאי מרשים לכישלון מדיני להמיר אותו להסדר טוב, הוא בעצם הסיפור האמיתי של ההסכם.

סיכום:
טרמפ מנסה לעצב מחדש את האזור כדמותו, כאשר היעד המרכזי (ואולי היחידי) הוא כלכלי, ללא שום מחויבות מוסרית ואידאולוגית לבני ברית.
איראן ספגה מכות חזקות שגרמו לה נזקים כבדים, אך יצאה מחוזקת מהמלחמה כאשר רשמה לעצמה הישגים אסטרטגיים ומדיניים ברורים. הכסף שיוזרם למשטר יופנה בעדיפות לשיקום תעשיית הביטחון ולבנייה מחדש של ״טבעת האש״ מסביב לישראל – חיזבאללה, חמאס בעזה ובשטחים והחות'ים בתימן.

ישראל נשארת עם איום קיומי שעדיין לא הוסר, ותאלץ להתמודד בעתיד עם אויב קיצוני יותר, נחוש יותר ומצויד יותר, כאשר מעמדה הבינ״ל נשחק עד דק ומידת המחויבות של בת בריתה העיקרית מוטלת בספק.

טרמפ מנסה לעצב מחדש את האזור כדמותו, כשהיעד המרכזי הוא כלכלי