שגרת חירום גלילית / הדר סייפן
השבוע נסעתי לפגישה במוזיאון השומר, אחד המוסדות שמשמרים את האתוסים של ההתיישבות בגליל. יצאתי בבוקר מראש הנקרה דרך כביש הצפון, חולפת על פני שטחי כינוס, המוני טנקים וישובים ישראלים בחזית. המשכתי דרך הציר של מנרה, מרגליות ומשגב עם וירדתי בפיתולי ההר לכפר גלעדי.
בפגישה, יחד עם האוצרות בשמת הראובני זאבי וזוהר מונסונגו, המשכנו לתכנן תערוכה עתידית - בחרנו צבע לקירות, תצלומים להפקה וחשבנו איך מגייסות תקציב לתערוכה בעומק של העומק של הפריפריה הגיאוגרפית בישראל. בירכנו על השקט היחסי של אותו בוקר, כשאנחנו בונות חלומות בתקופה ממושכת של חירום.
אנדרטת הארי השואג בכפר גלעדי שקט יחסי בתקות חירום ממושכת (צילום: הדר סייפן)
***
באותן השעות מחבל חיזבאללה עשה את דרכו ברגל מלבנון, חצה את הגבול ופתח בירי על הכוחות. תושבי מרגליות, מנרה ומשגב-עם הונחו להסתגר בבתים במשך שעות בזמן שהלוחמים סורקים את השטח. אותו הציר שחלפתי בו בבוקר נסגר לתנועה ורק התגובה היעילה שהביאה לחיסולו מנעה פגיעה בחיי אדם - חיילים ואזרחים. מכיוון שגופתו נמצאה בשטח ישראל, הוכח שוב כי גבול הוא רעיון שהיינו רוצים ליישם באופן שלם, אך הוא תמיד חדיר ופרוץ.
לאחר מכן המשכתי הביתה לדפנה, לאחיינים, לאחיות, להורים. הממ"דים של ההורים ושל אחותי עוד ממשיכים להיבנות. זה אמנם קורה באיחור עצום, אבל מימון המיגון לאזרחי הקו הראשון (והמטווח), הוא רגע משמעותי. ללא מימון המדינה אזרחים היו ממשיכים לעמוד במסדרון ולהתפלל למזל, ללא אפשרות להגן על גופם. בינתיים כך פועלים הוריי ומשפחתי, עד שהבנייה תושלם.
כל מי שחולף ביישובי הגדר על פניי בית שנבנה בו ממ"ד מברך: "בשעה טובה ושלא נצטרך". ואנחנו יודעים, אנחנו צריכים עכשיו ונצטרך גם בהמשך.
בשעת ערב חלפתי בקרית שמונה, עיר המחוז. רכס רמים הפך מכחול לסילואטה שחורה. התחלתי לטפס אל הרכס ועצרתי לאסוף לוחם ללא מדים עם כיפה שחורה לראשו. הוא הכניס את תיקו, חייך ואמר: "תודה רבה". השבתי: "התודה היא לך".
המשכנו לטפס בעליה, שועל רץ בשוליים ואמרתי לו שבשעות האלו אני נוהגת יותר לאט כדי לא לפגוע בחיות בר שחוצות את הכביש בחיפוש אחר ארוחה, כבר ראיתי בבוקר דורבן דרוס. הוא סיפר שבכל לילה הוא רואה בעלי חיים בלבנון ובישראל ושפעמים רבות חזירי בר מקפיצים את כל החיישנים והכוחות. הוא שאל מאיזה קיבוץ אני אז צחקתי ושאלתי אם זה עד כדי כך ברור. כשאמר מאיפה הוא שאלתי אם היה לו ברור שיתגייס. הוא אמר שלא, שהיה תלמיד ישיבה ושחבר שהתגייס לפניו אמר לו להצטרף, וזה הרגיש לו נכון. אמרתי ש'החשמונאים', כמוהו, הם החלוצים בוני הגשרים. שאני מעריכה כל כך את האומץ ואת המסירות, את הלב הפתוח והיושר להצטרף להגנה על הארץ של כולנו.
הממ"ד של ההורים בדפנה, עוד ממשיך להיבנות. האיחור עצום (צילום: ורד סייפן)
***
חלפנו על פני מגנן גדול, שלט 'עצור: גבול לפנייך', כביש גישה רעוע והורדתי אותו בש"ג למוצב.מאחוריי, הגיעו שני האמרים עם לוחמים מאובקים. הסתובבתי, פתחתי חלון ואמרתי: "תודה". קצת הופתעו לראות אזרחית פתאום ומפקד במילואים מיד חייך ואמר: "תודה שאתם מעריכים!". השבתי: "רק בזכותכם אנחנו בבית".
המשכתי בנסיעה חזרה לראש הנקרה. בסופו של דבר זה יום רגיל בגבול הצפון, ממערב למזרח וחזרה למערב. ובתוך הכל - עם כל הקושי והמסוכנות של החיים האלו, פגשתי רק אנשים טובים לאורך כל היום. מה טובים? הכי טובים שיש.
תגובות לדף זה
דפים לוח אלקטרוני
נמצאו 0 תוצאות
עדיין אין תגובות לדף זה.
מוזמנים להגיב!