פרשת פנחס: כשהזעם מקנה תהילה (במדבר כ"ה) / אבי פסקל
{י} וַיְדַבֵּר יְהֹוָה אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: {יא} פִּינְחָס בֶּן אֶלְעָזָר בֶּן אַהֲרֹן הַכֹּהֵן הֵשִׁיב אֶת חֲמָתִי מֵעַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּקַנְאוֹ אֶת קִנְאָתִי בְּתוֹכָם וְלֹא כִלִּיתִי אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּקִנְאָתִי: {יב} לָכֵן אֱמֹר הִנְנִי נֹתֵן לוֹ אֶת בְּרִיתִי שָׁלם: {יג} וְהָיְתָה לּוֹ וּלְזַרְעוֹ אַחֲרָיו בְּרִית כְּהֻנַּת עוֹלָם תַּחַת אֲשֶׁר קִנֵּא לֵאלֹהָיו וַיְכַפֵּר עַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל: {יד} וְשֵׁם אִישׁ יִשְׂרָאֵל הַמֻּכֶּה אֲשֶׁר הֻכָּה אֶת הַמִּדְיָנִית זִמְרִי בֶּן סָלוּא נְשִׂיא בֵית אָב לַשִּׁמְעֹנִי: {טו} וְשֵׁם הָאִשָּׁה הַמֻּכָּה הַמִּדְיָנִית כָּזְבִּי בַת צוּר רֹאשׁ אֻמּוֹת בֵּית אָב בְּמִדְיָן הוּא: (פ) {טז} וַיְדַבֵּר יְהֹוָה אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: {יז} צָרוֹר אֶת הַמִּדְיָנִים וְהִכִּיתֶם אוֹתָם: {יח} כִּי צֹרְרִים הֵם לָכֶם בְּנִכְלֵיהֶם אֲשֶׁר נִכְּלוּ לָכֶם עַל דְּבַר פְּעוֹר וְעַל דְּבַר כָּזְבִּי בַת נְשִׂיא מִדְיָן אֲחֹתָם הַמֻּכָּה בְיוֹם הַמַּגֵּפָה עַל דְּבַר פְּעוֹר:
הנציב מוולוז'ין - הרב נפתלי צבי יהודה ברלין (1816-1893) פירש את הברית שכרת האל עם פנחס: "הנני נותן לו את בריתי שלום", כברית המגנה על פנחס עצמו מפני קנאותו: בירכו במידת השלום, שלא יקפיד ולא ירגיז. סכנתו של הקנאי היא שרגש הקנאות לא יעזבו לעולם, ועל כן ברכו האל שיהא תמיד בנחת ובמידת השלום. כלומר, על פי פרוש זה, האל מברך את פנחס שילך בדרכי שלום מכאן ולהבא, ומעדיף את דרכי השלום, ולא את קנאותו האלימה של פנחס.
הרבה גליה סדן שואלת איך אנחנו פועלים ופועלות כאשר אנחנו נתונים בקונפליקט – באלימות? בכוחניות? בדיון ענייני? או אולי – בוויתור? סביר להניח שהתגובות שלנו תלויות באישיותנו, ומשתנות אצל כל אחד ואחת מאתנו במצבים שונים. אבל כדאי לשים לב שבמדינה שלנו, הרגילה כל כך לפתור סכסוכים תוך שימוש בכוח פיזי, יש דוגמאות למאבק אחר:
המשפחות החד הוריות, בעיקר אימהות, בחרו לצעוד לירושלים ולהתיישב מול הכנסת, כדי להביע את מחאתן נגד אותה תכנית, שלא מאפשרת להן לחיות ולהתקיים בכבוד.
המאבק על שחרורו של גלעד שליט התנהל באמצעות צעדות ואוהל מחאה בירושלים.
***
המחאה בפרשה זו:ד"ר זאב פרידמן (המח' עבודה סוציאלית אונ' ת"א) תוהה על אירוע כה דרמטי שמחבר את שתי הפרשות ב 15 פסוקים, המשתרעים משני עברי שתי הפרשות - האם לא היה ניתן לכלול הכול בפרשה אחת ולא שתיים?
הוא מנסה להסביר שהיה צורך לעשות פסק זמן, לקחת נשימה ולהכיל את עוצמת הדרמה. הנפילה וההתדרדרות העמוקה לזנות, לתחתית ושפל המוסריות המנהיגותית של נשיא שבט. מתרחשת מגפה ובתוך כל הכאוס, מזדקרת מנהיגותו של פנחס ומעשה קנאותו ואז נעצרת המגפה. כך מסתיימת הפרשה הקודמת. כנראה גם לקב"ה ולא רק לבשר ודם, היה צורך להירגע, להכיל ולעכל את עוצמת האירועים, הדרמה והמעבר החד – מאיגרא רמא לבירא עמיקתא. בנקודה זאת עוצרים ולוקחים פסק זמן. חותכים את פרק כה' לשתי מערכות ולאחר שמעט נרגעים, מתחילים בפרשה חדשה – פרשתנו, פרשת פנחס.
***
הרבה תמרה כהן אשכנזי דורשת את השם "כָּזְבִּי" שבא משורש כז"ב. כזבי וזמרי באים ממשפחות הנהגה. היא מוזכרת כאחראית לחטא. אנחנו לא אוהבים את הקנאים. ההיסטוריה פחות. התורה נזהרת מהם כמו מאש. את הגבר שמקנא לאשתו שולחים אל הכוהן להתקרר. שמעון ולוי שקינאו לאחותם לא זכו לנחלה בארץ. את העשן שיצא מהקנאים ששרפו גרנות בבית השני אפשר להריח עד כאן. יש יוצא דופן. גיבור הפרק שלנו, פנחס, שמקנא את קנאת ה', משפד על דעת עצמו ראש שבט בישראל ונסיכה מדיינית וזוכה לברית שלום ולכהונת עולם. מוזר שמשתמע מדבריה שהיא מצדיקה את פנחס.
רש"י הוותיק ,טוען שעצם היותה בת מיוחסת מלמד על שנאתם של המדיינים לישראל. (תזכורת – יתרו כהן מדיין היה חותנו של משה רבנו...) הם לא רק שלחו את בנותיהם לזנות אלא היזנו אפילו בת מלך. הוא מעביר את האחריות מכזבי – הפרט, אל כלל המדיינים.
יוסי בבליקי (יוצר מוסיקאי ושדרן רדיו) מתחלחל על הפרוטקציה הזאת. למה זכה פנחס דווקא, שהזעם הקדוש והספונטני שלו יזכה אותו לתהילה ולא לדיראון? מהו ההבדל? רש"י כותב שבשביל להבין את ההבדל צריך להיכנס אל מאחורי הקלעים של הסיפור. ושל נפש האדם. הרי אדם שעושה דין לעצמו בשם אמונה גדולה ולוהטת – תמיד כדאי לקלף ולחפש את האינטרס הנפשי, הכלכלי, החברתי, או הפסיכולוגי ש"מניע" ומתדלק את הפעולה הפָנָטית שלו.
פנחס דוקר את כזבי וזמרי (Jeremias van Winghe, 1585-1645)
***
פנחס היה הנכד המנודה. היחיד במשפחת אהרן שלא זכה לכהונה. כשפנחס עשה דין לעצמו והרג את האיש הישראלי והמדיינית – הוא הרג בעצם גם את הסיכוי ואת האפשרות שמישהו יחליט בכל זאת לצרף אותו למועדון האקסקלוסיבי המשפחתי. שהרי אפילו באבק של חרב אסור להשתמש בבניית המזבח והמשכן. ודאי שלא יעלה על הדעת כוהן ששופך דמים.אהרון פולאק (1892-1960) סופר, מתרגם, מורה וחוקר ומקרא ולשון, מוצא בתפילה: "למען שמתו כמלאכי מרומים, הלובש אורים ותומים, מצווה לבוא במקדש בקידוש ידים ורגלים ורחיצת מים, לחולת אהבה, הושע נא".
למען פנחס בן אלעזר בן אהרן הכהן, שקינא לה' וברומח שבידו דקר למוות את זמרי בן סלוא ביחד עם ה“יפהפיה” הנכרית כזבי בת צור, שלפי המקרא גופו הפקירה את עצמה כדי להתעות את ישראל. בפסקה “שמתו כמלאכי מרומים”, אין ספק שהפייטן הסתמך על הנאמר בעניין זה בגמרא: “בקשו מלאכי השרת לדחפו (לפנחס), אמר להן (הקב"ה): הניחו לו, קנאי בן קנאי הוא” (סנהדרין, פב עמ' ב: הנרמז כאן ללוי בן יעקב שהתנקם בבני שכם על שום שטימאו את דינה אחותו).
ברור שבהסתמכותו על כל הנ"ל אומר הפייטן “למען שמתו כמלאכי מרומים”, היינו, למען פנחס שנתעלה למרום כמלאך בדומה לאליהו. פולאק מוצא מעין שבח לפנחס בתוך תפילה שנאמרת מדי יום. מחריד.
***
פונדמנטליזם (יְסוֹדָנוּת על פי החלטת האקדמיה ללשון העברית. באנגלית: Fundamentalism, מהמילה fundamentality, שׁוֹרשִׁיוּת) מתבסס על אמונה דתית שמקבלת את כתבי הקודש כפשוטם, שימוש רווח במונח גם במשמעות של קנאות דתית. הפונדמנטליזם הוא השאיפה לחזרה לעיקרי היסוד הדתיים המקוריים לפי עמדות פוליטיות ואידאולוגיות שנקבעו בזיקה לסוגיות מודרניות. הפונדמנטליסטים מעוניינים ליצור מצב בו ההתקדמות האנושית לא תפגע בערכי הדת העליונים. הם קוראים לחזרה למקורות הדת והחלת חוקי הדת על החברה.
הסופר והמבקר משה גרנות מסכם ופוסק: פרשה זו נפתחת בתיאור השכר שמקבלים פנחס וצאצאיו על רצח מתועב של גבר ואשה בעת היותם בעיצומו של אקט מיני. הרצח המפורט מצוי בפרשה הקודמת – "בלק". בפסוקים הללו מצויה התמצית של המחשבה הדתית האפלה הכוללת: קנאות, גזענות ושכנוע פנימי שהמעשה הנורא והמזוויע נעשה בשם האל ובברכתו.
כדאי שנישמר מהקנאים גם בדורנו , שלא ימיטו עלינו צרות צרורות.
תגובות לדף זה
דפים לוח אלקטרוני
נמצאו 0 תוצאות
עדיין אין תגובות לדף זה.
מוזמנים להגיב!