הארון הראשון שלי / יונתן טל
הזמן 1963, עם תום השרות בצה"ל נקראתי אל משרדו של יוז'יק לנגר - מרכז משקנו. פעם אחר פעם נתבקשתי להצטוות לעובדי הרפת. "כל עובד שנכנס לרפת – עולה לנו במחיר פרה" אמר לי אבנר רבן (לימים פרופסור) בכובד ראש מחושב, שהסתיר את רצונו לאתר מחליף לעצמו.
אך את מקומי מצאתי דווקא בנגריה בשטח קב' השרון ז"ל. יתוש היצירתיות שבער בדמי חיכה עת רבה להתפרצות ראויה. מתוך התחשבות בצרכי המשק קדמה לכניסתי פשרה בת שנתיים וחצי כסגן של מוישלה פלד במערך ההשקיה של המטע.
מתוך שרציתי כבר ליישם בפועל את תכלית לימודי בתיכון מקצועי "אורט נתניה", הצטרפתי בבוא הזמן לצוות חרשי העץ בבניין הגוסס בפאתי השרון - ארץ הנימיה והשועל, אזור דחוי רחוק מאזור השיכונים ומידם של המזכיר ומרכז המשק.
כחלק משגרת יומו נהג א.ד. מנהל הנגרייה לבלות כהרגלו בדרכים, ואני, טרם הצטרפותו של אברהם אשכנזי לצוות, התמודדתי לבדי עם המשימות שהוטלו על שולחני.
בוקר אחד התפרץ לנגריה ש.פ. מנהל הבניין ובפיו בשורה מהממת: "החברה ש.ג. נפטרה, תכין ארון עד שעה שלוש, אני עולה עם הפועלים לגבת לחפור את הקבר!"
בתמימות של בוגר בי"ס לריהוט לקחתי לוחות עץ להכין לנפטרת ארון (ציור: יונתן טל)
***
עם צאתו מצאתי עצמי המום לנוכח
המטלה. למרות היותי בוגר צה"ל מעולם לא הייתי בלוויה. בשריון יורים בקרבן
מטווח של קילומטרים, מעולם לא ראיתי מת מוטל לרגלי, בתוך ארון או מחוצה לו,
ועוד אדם קרוב, אישה, שעבדה עם אמי בלול ובת לה בכיתתי. אך מה שהוסיף
ואמלל אותי היה שאיש לא מסר, או הכין אותי לקראת מידות הארון שעמד לככב
בטקס אחה"צ.
כך, בתמימות של בוגר ב"ס לריהוט, לקחתי לוחות עץ לבן שהיה נפוץ באותם ימים והכנתי לנפטרת ארון. ארכו מטר תשעים, רחבו מטר, וגובהו כחצי מטר. מגיע לנפטרת שתתרווח בנוחיות חשבתי בנאיביות תוך מבט רווי סיפוק ביצירה הגמורה. אחרי הכול בכוך הצר והחשוך הזה יהא עליה לחכות עד בוא המשיח בקץ הימים. בייחוד שמחתי על שעמדתי בלוח הזמנים.
ש.פ. מנהל ענף הבניה שהופיע בדלתי כשעתיים לפני הלוויה, לא היה איש של נימוסים או עברית כהלכתה, כאשר ראה את היצירה הורמו גבותיו ומיד פרץ בצעקות: "גוועלד, ד'גמעכט הבד! (עשית מיטה)" שרק בסופן באו כמצופה המידות, אותן אני יכול כיום לשנן גם בחלום. 30/60/180 ס"מ. זה היה רגע של מבוכה לא תתואר, אך התעשתי וחיש מהר אצתי להכין ארון נוסף. לא זה מה שישבור מט"ק בגדוד הצנטוריונים הראשון בצה"ל.
במהלך הלוויה איש לא הרגיש בדרמת הבוקר ומן הסתם כהרגל מתקופת הצנע, הפשלה שלי נותרה נשענת על הקיר בפינת הנגרייה - זכר לאיוולתו של הנגר הטירון. אותם זמנים לא היינו משופעים בלוויות וההלם הפתאומי עם לכת האם הצעירה לעולמה, ליווה את כולנו עוד עת רבה.
כעבור שבוע שוב הזדמן שולם בין כתלינו. מופתע נתקל בארון השגוי, נשען על הקיר בפינה - "בטלויינים, למה אתם עוד מחכים, מדוע טרם פירקתם את הקסטל (ארון באידיש)?" זעק כאילו חזה לראשונה בחייו באמת נוראית - שעדיף כי תוסתר.
- "אתה אשם בטעות, הארון נשמר בשבילך!" היתל בו א.ד. שנודע ביחסיו האמביוולנטיים עם הצועק, בטרם, כהרגלו, שב ויצא החוצה בדרכו לכביש הגואל, לחפש "מציעס" בשווקי חיפה.
ממרחק של 63 שנים, עם אין ספור ארונות מאחורי גבי, אני זוכר עדיין את תוצאות העלבון: מנהל הבניה הנזוף חטף בחמת זעם פטיש וצבת, ותוך דקות קרשי הארון ז"ל התעופפו לכל עבר כמו זיקוקין בסרט דיסני מצויר, עד שדבר לא נותר שיעיד על עבודת המתלמד - שהוגשה שלא כיאות.
ממרחק 63 שנים, אין ספור ארונות מאחורי גבי (צילום: יונתן טל)
***
דור הולך ודור בא. וותיקינו חולפים בדרכם למסדר הכבוד במרומים. יש האצים בפתאומיות מבלי לומר שלום. יש הקרבים לשער ומנסים ברגל חוששת את השביל, פן רעוע הוא. יש הדוחים בכמה שנים את "החלטת השיוך", מסתמכים על בני משפחתם ...שיבינו ויתירו בידם עוד פרק זמן בטרם יצטרפו למצעד הדורות. יש הבאים בארנק בלוי וכיסים מופשלים. אחרים, שותפיהם הזהים בקולקטיב, מגיעים עם אוטו נכים ועוזרת אסיאתית, בדרכם אל המלאך מאיר הפנים במשמרת הנצח.
מאז אותם ימי בוסר, בהם כולנו האמנו שנחייה לנצח, אלה גם אלה, בבקשם עבודה ממני זוכים לשמוע כ"א בתורו את המנטרה הקבועה: "גזלן, דבר ראשון – תן מידות!"
תגובות לדף זה
דפים לוח אלקטרוני
נמצאו 0 תוצאות
עדיין אין תגובות לדף זה.
מוזמנים להגיב!