המלחמה שסיפקה לנו גבולות בני הגנה / אורי הייטנר
"האחרון שירד מהארץ שיכבה את האור", זאת הייתה האווירה בישראל לפני מלחמת ששת הימים. הבדיחה הנפוצה הייתה שכתובת ענק כזאת כתובה בשדה התעופה לוד (לימים נתב"ג). היו אלה הימים של המיתון הגדול. של מדינה במצור, מול ים ערבי שרק מחכה ליום כדי להסתער "ולזרוק את היהודים לים", כפי שהבטיח נאצר, נשיא מצרים, המנהיג הנערץ על העולם הערבי. ומדינת ישראל קטנה, ללא גבולות בני הגנה.
מלחמת ששת הימים הפכה את הקערה על פיה ושינתה את מציאות החיים בישראל מן הקצה אל הקצה.
מתקפת הנגד המקדימה הפתיעה את צבאות ערב, אף שהיו דרוכים כקפיץ, והכתה בהם קשות. צה"ל הביס את שלוש מדינות ערב שצרו עליו, הרחיב פי שלושה את שטח המדינה, שחרר חבלי ארץ ישראל שנקרעו עם הקמת המדינה, שחרר את העיר העתיקה, את הכותל, את הר הבית, איחד את ירושלים. ישראל נהנתה לראשונה מאז הקמתה מגבולות בני הגנה. יוקרת ישראל בעולם הייתה בשיאה. לאחר המלחמה נהנינו מצמיחה כלכלית דרמטית אחרי המיתון הקשה.
והיום, וכבר עשרות שנים, יש בתוכנו חמיצות גדולה ביחס למלחמת ששת הימים, ויש שמציגים אותה כאסון גדול.
מתגוננים בגן שמואל ערב מלחמת ששת הימים. תחושה של חרדת קיום (מפיקיוויקי)
***
אתייחס כאן רק לנקודה אחת – גבולות בני הגנה.בתקופת המאבק על הגולן, הרציתי בבית ספר במרכז הארץ, דיברתי על חשיבות הגולן, על חשיבות ההתיישבות בגולן ועל החשיבות הביטחונית של הגולן. מנהל בית הספר אמר בתגובה, שבמלחמת ששת הימים, בגבולות 4.6.67 זכינו לניצחון ענק. במלחמת יום הכיפורים, עם הגבולות הרחבים, הוכינו כפי שלא הוכינו מעולם. מכאן, שכל דבריי על החשיבות הביטחונית של הגולן, על הצורך בעומק טריטוריאלי וביתרון טופוגרפי, כל אלה חסרי משמעות.
השבתי לו, שנכון להשוות בין מלחמת ששת הימים למלחמת יום הכיפורים, אך ההשוואה היא במישור אחר לגמרי. עלינו לשאול את עצמנו מה היה קורה אילו הופתענו, כמו במלחמת יום הכיפורים, בקווי 4 ביוני 67'. מה היה קורה כשהצבא הסורי שהיה פולש היה כובש את קריית שמונה, צפת וטבריה? והצבא הירדני היה כובש את גוש דן. אותו מנהל לא נשאר חייב והשיב בביטחון מוחלט: "אילו היינו בקווי 67', זה לא היה קורה. לא היינו מופתעים". מדוע? תמהתי. "הופתענו כי היינו באופוריה, כי סמכנו על הגבולות. ב-67' זה לא יכול היה לקרות, כי בגבולות ההם היינו דרוכים ומוכנים".
איני יודע אם המנהל הזה עדיין חי, אבל חשבתי עליו ב-7 באוקטובר. הנה, נסוגונו לקווי 4 ביוני 67' ברצועת עזה, עד גרגר החול האחרון. עקרנו את כל היישובים, גירשנו את כל התושבים מבתיהם, נישלנו אותם מאדמתם, אפילו את המתים נשאנו עמנו, כמצוותו של המשורר הלאומני של הפלשתינאים. נו?! נו?!?! כמה דרוכים היינו? כמה מוכנים היינו?
ב-7 באוקטובר למדנו (אם כי היינו אמורים ללמוד זאת בשנים שבין אוסלו ל"חומת מגן" ביו"ש ומאוסלו עד 6 באוקטובר ברצועת עזה), מה המשעות של מדינה פלשתינאית בפועל (גם אם אינה מוכרת רשמית כמדינה). ולמדנו גם מה המשמעות של גבולות בני הגנה.
את מנהל בית הספר שאלתי מה היה קורה אם צבאות ערב היו פולשים לישראל בגבולות הזרים ההם. אבל נוכחנו איזה מחיר שילמנו מפלישה של מחבלים, לא של צבאות גדולים עם טנקים ומטוסים. מה היה קורה אילו הייתה מדינה פלשתינאית ביהודה ושומרון בקווי 4 ביוני? מה היו תוצאות פלישה בנוסח 7 באוקטובר משם? איך היינו מגנים על המדינה, כשכביש 6 הוא גבולה? עיקר האוכלוסיה הישראלית מרוכזת בגוש דן.
גוש דן היה עוטף המדינה הפלשתינאית. הרי 7 באוקטובר שם היה גובה מאיתנו מחיר גדול פי עשרה ויותר. המרחק בין גבול עזה לאופקים, שאליה הגיעו המחבלים וטבחו בתושביה, הוא בערך פי 1.5 מהמרחק מגבול המדינה הפלשתינאית לים, בכמה מקומות. הרי בתוך שעה הם היו מפצלים את מדינת ישראל.
***
מלחמת ששת הימים העניקה לנו גבולות בני הגנה. זהו נכס אסטרטגי שאסור לנו לוותר עליו בשום תנאי. ההגדרה היא "בשום תנאי" ולא "בכל מחיר", כי המחיר הכבד הוא של הנסיגה מהגבולות הללו, לא של ההישארות בהם.
ובעבורי, מלחמת ששת הימים היא המלחמה שבה שחררנו את הגולן ובעקבותיה יצרנו את מפעל ההתיישבות בגולן, מפעל החיים הציוני החלוצי שלנו, שאני כה גאה להיות חלק ממנו.
תגובות לדף זה
דפים לוח אלקטרוני
נמצאו 0 תוצאות
עדיין אין תגובות לדף זה.
מוזמנים להגיב!