אדריכלי העוצמה: הורדוס ונתניהו בראי "הנסיך" למקיאבלי / אבי פסקל
מבוא: המוסר הפוליטי והאמת הממשית
"הנסיך" (באיטלקית: Il Principe) הוא מַסָּה פוליטית אשר כתב במאה ה-16 ניקולו מקיאבלי, הנחשבת לספר יסוד במדע המדינה, וליצירת מופת - מהחשובות ביותר בפילוסופיה הפוליטית והמדינית. מקיאבלי אף נחשב לאבי מחקר הפוליטיקה המדינית. הספר נכתב בשנת 1513, אך פורסם כחמש שנים לאחר מותו של מקיאוולי, בשנת 1532.
למרות שמסה זו אינה מייצגת את עבודתו של מחברה במשך חייו ("לה מנדראגולה", "דיונים") זוהי יצירתו הזכורה והמפורסמת ביותר. יצירה זו אף הכניסה את המושג "מקיאבליאני" לשימוש נרחב ככינוי לרוע פוליטי, חסר עכבות. על פי כמה דעות, הספר הוא סאטירה ולא מסה פוליטית.
מקיאבלי לא עסק במוסר נוצרי או יהודי, אלא ב "ווירטו" (Virtù) – היכולת של המנהיג להפגין תושייה, גמישות פוליטית ועוצמה.
מאמר זה בוחן כיצד שני מנהיגים בולטים בהיסטוריה היהודית, הורדוס הגדול ובנימין נתניהו, יישמו את עקרונות המקיאבליזם במציאות פוליטית מורכבת.
***
פרק א': רטוריקה של "הכרח" והרטוריקה של "סגולה"אחד המאפיינים הבולטים של שני המנהיגים הוא השימוש ברטוריקה של "הכרח" (Necessità). מקיאבלי טוען כי נסיך אינו יכול לנהוג תמיד ביושר, שכן בני האדם אינם ישרים. עליו לדעת "להיכנס לרע" כשאין ברירה.
הורדוס: השתמש ברטוריקה של "שומר השלום הרומי". הוא הצדיק את הדיכוי האכזרי של קנאים יהודים בטענה שזהו הצעד היחיד שימנע את חורבן יהודה בידי רומא. הרטוריקה שלו הייתה: "אני אכזרי כדי שאתם תחיו".
נתניהו: משתמש ברטוריקה של "הישרדות קיומית". בכל עימות פוליטי או צבאי, הנרטיב מוסט לעבר ה"הכרח" – מניעת איראן גרעינית, או הגנה על ביטחון המדינה. הרטוריקה משמשת ככלי המכשיר כל פעולה פוליטית.
כמו כן, שניהם מבינים את הצורך להפגין "סגולה" (Virtù) בפני הקהל. הורדוס, כנסיך זר ("חצי יהודי"), בנה את הלגיטימציה שלו דרך פאר אדריכלי (כמו בניית בית המקדש). נתניהו בנה רטוריקה של "אאוטסיידר" הנלחם עבור הציבור המודר מול האליטות.
***
פרק ב': האריה והשועל – אמנות התמרון וההרתעהמקיאבלי הסביר כי על הנסיך להיות גם שועל בעל יכולת ערמה ותמרון, כדי לזהות מלכודות, ואריה כדי להפחיד זאבים.
הורדוס: יכולתו המופלאה להחליף נאמנויות בין מרקוס אנטוניוס לאוקטביאנוס (אוגוסטוס) לאחר קרב אקטיום מדגימה הבנה מקיאבליסטית עמוקה: הנאמנות היא כלי, לא ערך.
נתניהו: היכולת לשמר קואליציות הטרוגניות לאורך עשורים, תוך פירוק והרכבה מחדש של בריתות פוליטיות, משקפת את אותה גמישות שועלית. שניהם הבינו שהישרדות פוליטית דורשת זיהוי מוקדם של שינויי "רוחות המזל" (Fortuna).
"בטוח יותר שיפחדו ממך מאשר שיאהבו אותך", כתב מקיאבלי.
הורדוס: בחר בנתיב היראה באופן מוחלט. שלטונו התאפיין בדיכוי חסר פשרות של מתנגדים מבית. הוא בנה מבצרים (כמו מצדה) ששימשו כ"נאום שתיקה" על כוחו הבלתי מעורער.
נתניהו: פועל במרחב דמוקרטי שבו "אהבת הקהל" היא הכרחית, אך הוא משתמש ברטוריקה של יראה כלפי חוץ (אויבי המדינה) וכלפי פנים (יריבים פוליטיים). השליטה בנרטיב הופכת לכלי הרתעתי.
הורדוס כובש את ירושלים, ז'אן פוקה, 1470
***
פרק ג': אדריכלות ככלי פוליטי – בניית לגיטימציה דרך פארמקיאבלי ממליץ לנסיך לבצע "מפעלים גדולים" כדי להעסיק את דעת הקהל ולהפגין עוצמה.
הורדוס: בניית בית המקדש, קיסריה והרודיון לא היו רק פרויקטים של הנדסה, אלא "נאומים באבן". הם נועדו לקנות לגיטימציה דתית ותרבותית ולייצר תחושת נצחיות.
נתניהו: מחליף את האבנים ב"מפעלים מדיניים" וטכנולוגיים. פיתוח כלכלת ההייטק, הסכמי אברהם והצגת ישראל כמעצמה טכנולוגית משמשים כאדריכלות המודרנית של הלגיטימציה – הוכחה ליכולת המנהיג להביא את העם לשיאים חדשים.
***
פרק ד': המנהיג בתוך הסערה – התמודדות עם ה"פורטונה"מקיאבלי טוען שהמזל שולט במחצית ממעשינו, אך ה"ווירטו" (הסגולה המנהיגותית) מאפשרת לנו להקים סכרים כנגדו. מקיאבלי ציין כי לנסיך חדש (שלא ירש את כיסאו) קשה פי כמה לשלוט. שני המנהיגים מזוהים עם היכולת לתפקד תחת לחץ קיצוני. הם אינם נכנעים לנסיבות, אלא מנסים לעצב אותן מחדש לטובתם, תוך הבנה עמוקה של טבע האדם והמכניקה של הכוח.
***
פרק ה': משפט הורדוס מול משפט נתניהוההשוואה בין משפט הורדוס (בשנת 47 לפנה"ס) לבין משפט נתניהו היא תרגיל מרתק בהבנת היחס בין המנהיג החזק לבין המערכת המשפטית והפוליטית שמקיפה אותו. בשני המקרים, המשפט אינו רק אירוע משפטי, אלא זירה פוליטית גורלית.
להלן נקודות ההקבלה המרכזיות בראי ההיסטוריה והפוליטיקה:
בשני המקרים, המשפט מתחיל בטענה שהמנהיג פעל בניגוד לכללים המקובלים או חרג מסמכותו בצורה בוטה.
הורדוס: הועמד לדין בפני הסנהדרין בירושלים לאחר שהוציא להורג את המורד חזקיה הגלילי ואנשיו ללא משפט. על פי החוק היהודי אז, רק לסנהדרין הייתה סמכות לדון למוות. הורדוס הואשם ברמיסת שלטון החוק.
נתניהו: עומד לדין על עבירות של שוחד, מרמה והפרת אמונים. במוקד האישומים עומדת הטענה כי השתמש בכוחו השלטוני כדי להיטיב עם אנשי עסקים בתמורה לטובות הנאה (סיקור תקשורתי או מתנות), תוך חריגה מנורמות השלטון התקין.
מקיאבלי מציין כי על הנסיך להקרין עוצמה גם כשהוא נמצא בעמדת נחיתות.
הורדוס: הגיע למשפטו בסנהדרין לא כנאשם כנוע, אלא עטוף בבגדי ארגמן ומלווה במשמר חמוש. הופעתו הייתה כה מאיימת עד שחברי הסנהדרין השתתקו מפחד. הוא לא בא להוכיח את חפותו, אלא להוכיח את עליונותו על השופטים.
נתניהו: לאורך המשפט, ובמיוחד ביום פתיחתו, הגיע נתניהו בליווי שרים וחברי כנסת, ונשא נאום תקיף מול המצלמות בפתח בית המשפט. המסר היה דומה: הניסיון לשפוט אותו הוא "ציד מכשפות", והוא אינו מכיר בסמכות המוסרית של המערכת המנסה להפילו.
שני המנהיגים השתמשו במשפט כדי לצייר את המערכת המשפטית כגוף מוטה פוליטית.
הורדוס: ראה בסנהדרין גוף פוליטי שמייצג את האריסטוקרטיה הישנה (בית חשמונאי) המנסה לבלום את עלייתו. לא "שופטים", אלא יריבים. מאוחר יותר, כשעלה לשלטון, הוא "סגר חשבון" והוציא להורג רבים מחברי הסנהדרין ששפטו אותו.
נתניהו: טוען בעקביות כי מערכת המשפט, הפרקליטות והתקשורת ("האליטות") תפרו לו תיקים מתוך מניעים פוליטיים כדי להחליף את השלטון בניגוד לרצון הבוחר. בשני המקרים, המשפט הופך מ"בירור עובדות" למאבק כוחות בין הרשות המבצעת לרשות השופטת.
שרידי בית המרחץ בארמון החורף השלישי של הורדוס ביריחו (צילום: תמר הירדני)
***
4. התוצאה והשלכות הכוחהורדוס: המשפט הסתיים בבריחתו של הורדוס (בעצת הורקנוס השני שחשש לחייו) ובחזרתו המאוחרת כשהוא חזק יותר, בחסות רומא. המשפט היה נקודת מפנה שהבהירה לו שכדי לשלוט עליו להכניע את המערכת המשפטית לחלוטין.
נתניהו: המשפט עדיין מתנהל, אך הוא מהווה ציר מרכזי בפוליטיקה הישראלית. הוא הוביל לקיטוב עמוק ולניסיונות לרפורמות משפטיות שנועדו לשנות את מאזן הכוחות בין הפוליטיקאים לשופטים.
***
סיכום: בין כתר הברזל לפתק הבוחרלמרות הדמיון בטקטיקות, קיים הבדל מהותי ב"ארגז הכלים" של שני המנהיגים הנובע מהתקופה בה הם פועלים. הורדוס פעל במציאות שבה הכוח נבע מחרב ואבן; הוא יכול היה להשקיט התנגדות דרך חיסול פיזי מבלי לתת דין וחשבון לבוחר, אך היה נתון לחסדיו המוחלטים של הקיסר ברומא.
לעומתו, נתניהו פועל במציאות של מילים ומסכים. כוחו אינו נובע מהיכולת להוציא להורג, אלא מהיכולת לשכנע, להניע ולהנדס תודעה בתוך מסגרת דמוקרטית.
מקיאבלי מזכיר לנו ב"הנסיך" כי המנהיג חייב להתאים את עצמו לרוח הזמן. אם הורדוס היה ה"נסיך" של העת העתיקה, המשתמש בכוח ברוטאלי כדי לייצב ממלכה בתוהו ובוהו, נתניהו הוא ה"נסיך" של העידן הפוסט-מודרני, המבין שהקרב האמיתי על השלטון אינו מתנהל על חומות העיר, אלא בתוך המחשבות של אזרחיה. בסופו של דבר, שניהם מגלמים את התובנה המקיאווליסטית המפכחת: המנהיג המצליח אינו בהכרח האיש "הטוב" ביותר במונחים מוסריים, אלא האיש המבין בצורה המדויקת ביותר את המכניקה של הכוח בתקופתו.
דגם של בית המקדש השני (בניין הורדוס), מתוך דגם ירושלים בסוף ימי בית שני,
על פי המחקר משלהי המאה ה-20. הדגם נבנה על ידי הארכיאולוג וחוקר ארץ ישראל,
פרופסור מיכאל אבי-יונה מהאוניברסיטה העברית
תגובות לדף זה
דפים לוח אלקטרוני
נמצאו 0 תוצאות
עדיין אין תגובות לדף זה.
מוזמנים להגיב!