עניינים / עזרא דלומי
1. זמן שחיקה
בסוף,
כשזמן ההכחשה וההדחקה מתכלה, היא מגיעה ומחלחלת: היא, זו השחיקה. תמו
ההתעלמות, תנועות הביטול, המחשבה שזה יעבור, שיכול להיות לסיפור הזה סוף
טוב.
השחיקה
מכה במצב הרוח, נוגעת בהוויה, מעצבת תודעה. שנה וחצי של גלות מחוץ לקיבוץ -
גלות כפויה ומביכה ששידרה חוסר אונים שלטוני - ואחריה חזרה נלהבת ומלאת
תקווה הביתה שהתבררה כזמן פציעות מתמשך, עושים את הרוח והיציבות האישית
לנכות. נכות רוח. חוסר ודאות שאינו תחום בזמן. כזה שמייצר תשישות נפשית
והרבה שעות שינה, כדי לראות פחות אור יום.
***
אלה
לא רק מעשי האויבים שבחוץ, אלה גם המזיקים מבית, המשחיתים את דמותנו בעיני
עצמנו ויותר מכך בעיני העולם, המובילים אותנו להיות "סופר ספרטה". זהו גם
הפחד ממה שמגלה לנו הראי על דמותנו המתהווה. ביעות ואלימות, מחשבה שזה עומד
להיות מצבנו הקבוע, לא הזמני. לשם זה הולך. לשם זה מפורר אותנו.
אפשר וחובה לכתוב תילי תילים על כישלונות הממשלה ומחדליה, על ההשקפה האינפנט
הבינה,
לפיה כסף קטרי ישכך פונדמנטליזם דתי; על עצימת העין שאפשרה את התעצמות
חמאס ברצועה, על ההפקרה המרושעת של אלפי תושבים וחטופים, ועל עוד הרבה
מרעין בשין.
יירוט בגליל המערבי. פעם הגבול עם לבנון היה מאבני מיל (מוויקיפדיה)
***
אבל
משום שמדובר בסכסוך שכנים רב שנים, שמאז מלחמת הכיפורים (וגם אז גמרנו בשן
ועין) איננו באמת מנצחים בו; ומשום שמסכסוך בין מדינות שכנות הוא הפך
בעיקר למלחמה בינינו לבין ארגוני טרור (בגיבוי מדינתי), רמת המוטיבציה של
ארגונים אלה יכולה להיות המפתח להבנה אם יבוא סוף לקטטה הזאת ומה צריך
לעשות לשם כך.
למה
אני תוהה לגבי המוטיבציה? כי אחרי "מבצע הביפרים", קצירת הראשים, השתלטות
על שטחים, פינוי כפרים וגירוש תושבים – בעזה ובדרום לבנון - נאמר לנו
"שזהו!, מן המכה הזאת ייקח להם שנים להתאושש. לקח בקושי שבועות והטרור חזר.
המוטיבציה לא מתה. באופן לא פרדוקסלי, ככל שאמצעי הלחימה שלנו נעשו
מתוחכמים, כך מתברר שהאויב מכה אותנו בצעצועי עלי אקספרס; כמו עם הכפכפים,
ב-7 באוקטובר 2023.
מבלי
להיכנס לשורשי הסכסוך שהרי האזור הזה מסוכסך מקדמת דנא; מבלי להיכנס לשאלת
זכותנו על הארץ – ברור שיש לנו בה זכות – קשה שלא להבין שאנו חיים בשכונת
פשע. מימי קדם זה כך. אולי זה דימוי פשטני, אז איך נכנה אזור שבו במשך אלפי
שנים אנשים מקיזים בו את דמם, בין אם מטעמי כוח, בין אם מטעמי מורשת
וקדושה. עממים באים ועממים הולכים ומשאירים מאחוריהם אדמה חרוכה.
***
הדימוי
של שכונת פשע קרוב לדייק, כי בשכונת פשע אין דין צדק. הצודק הוא מנהיג
הכנופייה האכזר יותר, שלה יש מוטיבציה חזקה יותר להרוג ולרצוח כדי לשלוט;
לשלוט, לא כדי להשיג נתח ולחלק, אלא לשלוט כדי לגרש ולקבל בלעדיות. זאת
היתה האג'נדה של ה-7 באוקטובר, של תוכנית הפלישה של חזבאללה, של חגורת האש
שתוכננה סביבנו. מקום כזה הוא קשה למחייתם של אזרחים תמימי דרך, לפליטים
מחפשי מקלט ששבו מן הגלות בחפשם ביטחון ושלווה.
נכון,
המציאות דינמית. לפני שני דורות הגבול בין קיבוצי לבין לבנון היה אבני מיל
שהוצבו במרחק קילומטר זו מזו. אפשר היה לקפוץ לשעה קלה לחו"ל ולחזור הביתה
בשלום.
היום
הכל חומות וגדרות ותצפיות ובונקרים וממדים ופיצוצים ואזעקות. חיים בין
משלט למקלט. האזרחים מותשים והשאלה היא המוטיבציה: באיזו צד היא תגבר.
לפעמים אני חושש שאחרי הרבה תוצאות תיקו, יכול לבוא גם הפסד. אחרי חדלון
הקברניטים ב-7 באוקטובר, אנחנו חיים משבת לשבת והכל עודנו פתוח.
***
2. שני טנקיםהנה צילום של שני טנקים המספרים את רוב הסיפור: העליון – את אסון ה-7 באוקטובר 2023; פלסטינים פעילי חמאס מקיפים טנק ישראלי שנפגע וניטש. את סיפור הטנק הזה שמסמל את מה שאירע לנו ביום ההוא - שעוד יתברר, להערכתי, כקו פרשת מים בתולדות הבית השלישי, שמצבנו הנוכחי הוא המשך לו - הממשלה נמנעת מלחקור באמת. לדחות ולברוח. חלילה מלגעת. הטנק הזה הוא כמובן משל לבריחה.
הטנק
התחתון, הוא הטנק הסורי שניצב בכניסה לקיבוץ דגניה א'; שעצירתו, במלחמת
השחרור נחשבת לסיפור גבורה, שעל הקרדיט עליו רבים חמישה, כמתואר בספרו של
אסף ענברי "הטנק". כל אחד מהם נאבק על המיתוס וההכרה בו. לכל אחד הטנק שלו.
במעשי
גבורה מיתולוגיים, הכל רוצים לחלוק תהילה; זה סיפור הטנק בדגניה; במחדלים
כל אחד בורח ומפיל את האחריות על האחר. זה סיפור הטנק שניטש ליד גדר
הרצועה.
טנק שנשבה ב-7 לאוקטובר. סמל לבריחה מחקר האמת (מקור: jiss.org.il)
הטנק בדגניה. כולם רוצים קרדיט (מוויקיפדיה)
***
3. ודי לח"כימא בנשיאותאהפגישה
הלילית של הנשיא יצחק הרצוג עם יעקב ברדוגו, מקורבו ושופרו של נתניהו,
בדירה פרטית ביישוב שהם, כדי לדון במוצא כלשהו שיוביל לחנינת ראש הממשלה,
היא עוד סיבה מדוע נשיאים לא צריכים להיבחר מקרב חברי הכנסת. בוז'י הוא לא
ראשון הח"כים שנעשו "מורמים מעם" עם היבחרם לנשיא ונפל לתחתית. היו לפניו עוד כמה. אולי לא בדיוק אבל קו השבר בין נשיאים שהיו ראויים לתוארם,
לנשיאים עסקנים שביישונו במעשיהם, הוא במעבר מבחירת אנשי ציבור ורוח
לנשיאים, לבחירת ח"כים שמצאו בג'וב כהונה מענגת ומתגמלת, טרם ירידתם מהבמה
הציבורית.
תגובות לדף זה
דפים לוח אלקטרוני
נמצאו 0 תוצאות
בוז'י התחמן
והאיש חסר העקרונות הזה גבר על שלי יחימוביץ לראשות העבודה וגבר על מרים פרץ בהתמודדות למשרת הנשיא.