על העיוורון - בין האלימות המינית המושתקת לצדקנות הבינלאומית / רונית מרזן

ההתעצמות הנוכחית של ההתעניינות הציבורית והתקשורתית בנושא האלימות המינית יכולה הייתה להיחשב למגמה מבורכת, חיובית וחשובה, אלא שבפועל, מאחורי הסיפור הזה עומד מנגנון תעמולה משומן היטב, המתעורר לחיים רק כאשר ניתן לקשור את הנושא לישראל.

זה עשרות שנים שארגון חמאס מתעמר ומתאכזר לבני עמו הפלסטינים, וזה עשרות שנים שתחת עיניו הפקוחות לרווחה מתבצעת אלימות מינית קשה בתוך המשפחה. אך מעולם לא ראינו את רודפי הצדק וארגוני זכויות האדם הבינלאומיים עולים על משט מחאה לעזה, יוצאים להפגנות המונים ברחובות ניו יורק, ברלין, מדריד או מונטריאול, או קוראים לבוא חשבון עם שליטי הרצועה ולהעמידם לדין בבית הדין הבינלאומי בהאג, כדי להציל את הקורבנות הפלסטינים. דאגתם מתעוררת, אך ורק כאשר מדינת ישראל היא היעד להתקפה.

האמת היא שזה שנים ארוכות שאנשי מקצוע ומומחים פלסטינים עצמם מדווחים על ממדיה של תופעת האלימות והפגיעות המיניות בתוך המשפחה בחברה הפלסטינית, וברצועת עזה בפרט.

***

עדות חותכת לכך ניתנה כבר בינואר 2016, כאשר תחנת הרדיו הפלסטינית "נסאא" ייחדה את התוכנית "כפא" לאלימות נגד נשים וילדים. במסגרת המשדר רואיינו ג'לאל ח'דר, היועץ המשפטי של מוסד "סווא" - ארגון חברה אזרחית שנוסד בשנת 1998 לחינוך נגד אלימות, וכרמן עבדאללה, תראפיסטית בארגון.

השניים חשפו כי המוסד מקבל כאלפיים פניות בחודש בנושאי אלימות, כאשר רובן המכריע מגיעות מילדים, מצעירים ומנשים, וכי 75% מפניות הנשים מקורן ברצועת עזה. עבדאללה ציינה כי 75% ממקרי האלימות המינית מבוצעים על ידי אדם המוכר לקורבן, לרוב מתוך התא המשפחתי, והסבירה כי החינוך המקובל לצייתנות מוחלטת מונע מהילדים להתנגד למבוגרים הפוגעים בהם.

היא הוסיפה כי מדובר במעגל אלימות סגור, שבו אבות פורקים את תסכולי המחיה והעבודה שלהם על נשותיהם וילדיהם, והילדים, כעדים לאלימות זו, מפעילים אותה בתורם כלפי סביבתם.

ח'דר הבהיר בראיון כי הכשל אינו טמון בחקיקה, שכן החוק הפלסטיני להגנת הילד הוא מודרני ואף אוסר על נישואי קטינות, אלא באי-יישום מוחלט של החוק בשל נוהגים ומסורות תרבותיות הגורמים להורים להמשיך ולראות בילד את רכושם הפרטי.

***

שני המומחים הדגישו כי כדי לבלום את התופעה, על מערכות האכיפה, המשפט והחינוך לגלות נחישות פוליטית וחברתית ולהעניש את המפרים ללא חשש מתגובת הציבור, במקביל לצורך של אימהות ללמוד לזהות סימני מצוקה, להקשיב לילדיהן ולפנות לרשויות ללא פחד מפגיעה ב"שם הטוב" של המשפחה.

תמונה קשה ומזעזעת לא פחות עלתה מעדותו של מחמד מנצור, פסיכולוג המתנדב בעמותת "רופאים לזכויות אדם". מנצור סיפר כי למעלה משליש מהילדים שפגש במחנה הפליטים ג'באליה - מרביתם בני 5–13 ממשפחות עניות ומרובות ילדים, דיווחו על פגיעות מיניות שחוו בתוך הבית מצד הורים, אחים או דודים.

מנצור הסביר את העלייה הדרסטית בתקיפות אלו כסוג של פורקן המונע מייאוש עמוק וממציאות החיים בעזה, המאופיינת בעוני קיצוני, אבטלה, צפיפות ומחסור בחשמל ובמים ראויים לשתייה. ייאוש זה מתודלק גם בתופעה חברתית נרחבת שבה כ-40% מהגברים והנערים המכורים ברצועה משתמשים במשכך הכאבים "תרמאדול", תרופה הגורמת לזיקפה ממושכת ומשמשת עבורם כמפלט של הזיות ואובדן חושים אל מול מציאות חייהם הקשה והתעלמותם הממושכת של ההנהגה הפלסטינית והקהילה הבינלאומית מגורלם.

עם זאת, חשוב להדגיש כי אין באמור לעיל כדי להצדיק או להקל ראש במעשים של אלימות מינית, היה ובוצעו כאלה על ידי ישראלים. פשעים מעין אלו, בכל מקום וכלפי כל אדם, חייבים להיות מוקעים ומבצעיהם צריכים להיענש במלוא החומרה, בתנאי שהמעשה הוכח על ידי המערכות המשפטיות המוסמכות והרשמיות.

***

בסופו של דבר, מיגור נגע האלימות המינית והגנה על חסרי ישע דורשים אחריות עמוקה ושיתוף פעולה של כלל המנהיגים בעולם. עליהם להבטיח אכיפה בלתי מתפשרת ודין צדק, לפרק את מוקדי הייאוש והפשע ולהוביל מאבק תקיף בנורמות התרבותיות המשמרות את שתיקת הקורבנות.

עם זעקות השבר המעושות של "חסידי אומות העולם", מי במשטים, מי באוניברסיטאות, מי ברשתות החברתיות, מי בכלי התקשורת צריך להפסיק לשתף פעולה....

מקור הציורים: ספרי ״האב, הבן ורוח המהפכה - הצעירים באביב הערבי".

האומן - ויסאם אל-ג׳זאאירי, (סורי)

ד"ר רונית מרזן, היא מזרחנית; חוקרת קטר והחברה הפלסטינית