עַמְּךָ עַמִּי — וְלִבִּי לִבְּךָ - רות ובועז כמיתוס אהבה יהודי / אבי פסקל

האהבה בין רות לבועז: בין חסד, תשוקה וגאולה

סיפורם של רות ובועז הוא מן המעודנים והמורכבים ביותר במקרא. בניגוד לסיפורי אהבה דרמטיים אחרים — כמו יעקב ורחל או דוד ובת שבע — מגילת רות כמעט שאינה מדברת במפורש על אהבה רומנטית. אין בה הצהרות תשוקה, תיאורי יופי חושניים או סערת רגשות גלויה. ובכל זאת, מתחת ללשון המאופקת נרקם סיפור אהבה עמוק, הבנוי על חסד, הכרה הדדית, הגנה, כבוד וצמיחה משותפת. דווקא האיפוק הספרותי יוצר עוצמה רגשית יוצאת דופן.

האהבה במגילת רות צומחת מתוך טראומה. בתחילת המגילה הכול נשבר: רעב בארץ, הגירה למואב, מות אלימלך, מות מחלון וכיליון, אַלְמָנוּת כפולה ומשולשת. רות מופיעה לראשונה כדמות חסרת כוח: אישה, אלמנה, זרה, ענייה.

גם בועז איננו מוצג כגיבור צעיר וסוער, אלא כאדם מבוגר, עשיר ובודד. חז"ל אף ראו בו שופט זקן מימי השופטים.

האהבה ביניהם איננה אהבת נעורים מתפרצת; היא אהבה מאוחרת, זהירה, כמעט מהוססת — אהבה שנולדת מתוך הכרה בשבר האנושי.

***

המפגש הראשון ביניהם מתרחש בשדה, בזמן ליקוט השיבולים. רות יורדת ללקט אחרי הקוצרים, בהתאם למצוות הלקט לעניים. בועז מבחין בה מיד: “וַיֹּאמֶר בֹּעַז לְנַעֲרוֹ, הַנִּצָּב עַל-הַקּוֹצְרִים: לְמִי, הַנַּעֲרָה הַזֹּאת.?”(רות, ב', ה') זוהי שאלה טעונה. בועז איננו שואל רק לזהותה הכלכלית, אלא מתעניין באדם שמולו. כאשר הוא מדבר אל רות, לשונו עדינה וחריגה מאוד ביחס למעמדה: “וַיֹּאמֶר בֹּעַז אֶל-רוּת הֲלוֹא שָׁמַעַתְּ בִּתִּי" ( רות ב', ח').

הכינוי "בתי" מבטא גם פער גילאים, אך גם חום והגנה. הוא מצווה על נעריו שלא יפגעו בה, מזמין אותה לשתות מים עם הקוצרים ואף מאפשר לה ללקט מעבר למקובל. בעולם הקדום, שבו נשים זרות ועניות היו פגיעות במיוחד, היחס הזה כמעט מהפכני.

בועז איננו מתאהב רק ביופייה של רות; הוא מתפעל ממעשיה: “הֻגֵּד הֻגַּד לִי כֹּל אֲשֶׁר-עָשִׂית אֶת-חֲמוֹתֵךְ, אַחֲרֵי מוֹת אִישֵׁךְ; וַתַּעַזְבִי אָבִיךְ וְאִמֵּךְ, וְאֶרֶץ מוֹלַדְתֵּךְ, וַתֵּלְכִי, אֶל-עַם אֲשֶׁר לֹא-יָדַעַתְּ תְּמוֹל שִׁלְשׁוֹם" (רות ב', י"א). כלומר, האהבה מתחילה מהכרה מוסרית. בועז רואה ברות דמות של חסד ונאמנות.

גם רות מצדה איננה נמשכת רק לעושרו של בועז. היא רואה בו אדם מיטיב, צודק ורגיש לזר ולחלש. זהו אחד ההבדלים הגדולים בין מגילת רות לסיפורי אהבה מקראיים אחרים: המשיכה נוצרת מתוך אתיקה.

***

הסצנה בגורן מגלמת מתח ארוטי מאופק, בתוך הפרק הדרמטי ביותר במגילה שהוא המפגש הלילי בגורן. בעצת נעמי, רות מגיעה אל בועז בלילה לאחר שסיים לאכול ולשתות. היא שוכבת “מרגלותיו” ומכסה עצמה בגלימתו. הטקסט רווי רמזים מיניים ועדינים: לילה, גורן, גוף, שכיבה, גילוי מרגלות.

חוקרי מקרא רבים רואים כאן אחת הסצנות הארוטיות המתוחכמות ביותר בתנ"ך. אך בניגוד לסיפורי פיתוי אחרים, הסצנה אינה גולשת לאלימות או לניצול. כאשר בועז מתעורר בבהלה ושואל:“ מִי-אָתְּ?” רות משיבה: ”וּפָרַשְׂתָּ כְנָפֶךָ עַל-אֲמָתְךָ, כִּי גֹאֵל אָתָּה". זה משפט משפטי-חברתי וגם מטפורה אינטימית של חסות, קירבה וזוגיות.

אחד ההיבטים המרתקים במגילה הוא שרות איננה פסיבית. היא יוזמת: היא מחליטה ללכת עם נעמי, היא יוצאת לשדה, היא מגיעה לגורן, (בעצת נעמי),היא מציעה למעשה את הקשר. במובן זה, מגילת רות חורגת מאוד מהמודל הפטריארכלי המקובל.

בועז, לעומת זאת, איננו מנצל את חולשתה. להפך — הוא פועל בזהירות, בשקיפות ובכבוד. ייתכן שהאקט המיני היה זהיר במיוחד... הוא מבהיר שיש גואל קודם ממנו ושיש לפעול על פי הדין. האהבה כאן איננה כוחנות אלא אחריות.

במגילה האהבה איננה רק פרטית. היא קשורה לגאולה רחבה יותר: גאולת אדמות המשפחה, המשכיות השושלת, תיקון הרעב והמוות של תחילת הסיפור.

***

ביבליית וונצל (Wenzel Bible) היא אחת מביבליות (כינוי לכתבי הקודש של היהדות או של הנצרות) המלוכה המפוארות והחשובות ביותר של ימי הביניים המאוחרים. היא נכתבה והוזהבה בגרמנית עבור וונצל הרביעי, מלך בוהמיה וגרמניה (בנו של קרל הרביעי), בין השנים 1389–1400.

מתוך הביבליה: (אמן לא ידוע), רות ובעז בגורן, 1390 - ראשו נתמך באלומת דגן - 

מסתכל בתמיהה על רות הישנה למרגלותיו. כל האלומות מסודרות בצורות מוצלבות

***

הנישואין בין רות לבועז מובילים ללידת עובד, סבו של המלך דוד ,לכן האהבה ביניהם מקבלת ממד היסטורי ותיאולוגי: מתוך מפגש בין אלמנה לשעבר-מואבייה לבין בעל אדמות מבוגר נולדת שושלת המלכות.

חז"ל ראו בכך ביטוי לרעיון עמוק: הגאולה איננה נוצרת רק בניסים גדולים, אלא במעשי חסד קטנים בין בני אדם.

חוקרים רבים תארכו את זמנה של המגילה לימי בית שני. כך למשל טוענים ההיסטוריון צבי גרץ ואברהם גייגר כי המגילה היא כתב פולמוס שנכתב נגד מעשיהם של עזרא הסופר ונחמיה, שהרחיקו את הנשים הנוכריות. יש הדוחים טענה זאת, מפני שמהסגנון משתמע כי המחבר תולה את מות מחלון וכיליון בנשיאת הנשים הנוכריות ומפני שבכל המגילה אין אף נימה פולמוסית והיא מובאת בצורת סיפור מעשה גרידא. השערה אחרת מייחסת את המגילה לתקופה שלאחר גלות עשרת השבטים, בניסיון להציג את ממלכת יהודה כגואל של עשרת השבטים.

***

פרשנויות מודרניות לאהבת רות ובועז

בתרבות המודרנית רבים ראו בסיפור רות ובועז אידיאל של אהבה בוגרת: אהבה שאינה מבוססת רק על תשוקה, קשר שנבנה מתוך כבוד הדדי, זוגיות של שיקום לאחר אובדן.

ג'יימס טיסו, רות ובועז בגורן, 1896. בעז יושב ומסתכל תמה על רות 

השוכבת בתנוחה מפתה למרגלותיו, בגורן, מוארת באור הירח

***

חוקרות פמיניסטיות הדגישו את יכולותיה של רות. היא איננה "נבחרת" בלבד; היא פועלת, מחליטה ומנווטת את עתידה בעצמה או בעזרת אישה אחרת – חמותה. אחרות הצביעו על כך שהמגילה חושפת גם את פגיעותן הכלכלית של נשים בעולם העתיק, ואת העובדה שנישואין היו לעיתים הדרך היחידה להבטיח ביטחון.

מהיבטים פסיכולוגיים, הקשר בין רות לבועז מבוסס על ריפוי הדדי: רות איבדה בעל, מולדת וזהות, בועז חי בעולם של בדידות והזדקנות. הם מוצאים זה בזו לא רק אהבה אלא גם בית.

האהבה בין רות לבועז היא מן האהבות החרישיות והעמוקות במקרא. אין בה דרמה מתפרצת, אך יש בה אנושיות נדירה: חסד במקום כוח, הקשבה במקום שליטה, אחריות במקום ניצול, בחירה במקום כפייה. דווקא משום שהיא צומחת מתוך זָרוּת, אלמנות ועוני — היא הופכת לסמל של תקווה וגאולה. מגילת רות מלמדת שאהבה אמיתית איננה רק תשוקה רגעית; היא היכולת לראות את האדם הזר, להעניק לו מקום, ולבנות יחד עתיד חדש.

יאן ויקטורס, בועז משמח את רות, 1653

         ***

מַעֲשֵׂה הָאַהֲבָה
אַהֲבָה הִיא מַעֲשֶׂה?

מַעֲשֵׂה הָאַהֲבָה הוּא הָאַהֲבָה?

"וְאָהַבְתָּ אֵת ה' אֱלֹהֶיךָ
בְּכָל נַפְשְׁךָ

וּבְכָל מְאֹדֶךָ"?

מִצְוַת הָאַהֲבָה כּוֹלֶלֶת אֶת אֱלֹהִים וְאֶת הַגֵּר?

"וְאָהַבְתָּ אֶת הַגֵּר"?

אֵיךְ עוֹשִׂים אַהֲבָה עִם אֱלֹהִים?

אֵיךְ עוֹשִׂים אַהֲבָה עִם הַגֵּר?

בֹּעַז עָשָׂה אַהֲבָה עִם רוּת
הַגֵּרָה הַמּוֹאֲבִיָּה
בַּלַּיְלָה עַל הַגֹּרֶן

בְּפֶרֶק גִּימֶל בִּמְגִלַּת רוּת

לֹא הֵבַנְתִּי מִכָּל הַשְּׁאֵלוֹת
מַהִי אַהֲבָה?
מָה זֹאת אָהֲבָה?

וְגַם בְּיָאלִיק לֹא

מַעֲשֶׂה אוֹ מִצְוָה?
בַּנֶּפֶשׁ אוֹ בַּגּוּף?
בָּרוּחַ אוֹ בַּגֶּשֶׁם?

בַּשֶּׁמֶשׁ אוֹ בַּעֲרָפֶל סָמִיךְ כְּמוֹ מַרְק צ'וֹרְבָּה?

אוּלַי אַהֲבָה

הִיא הַשְּׁאֵלָה?