הנרטיב האיראני ומפת הדרכים המדינית: בין מאבק אנטי-קולוניאליסטי למציאות של משא ומתן / ד״ר דן שיאון

התנהלותה של איראן בזירה הבינלאומית והאזורית אינה תוצר של החלטות מקריות, אלא נגזרת ישירה של נרטיב היסטורי ואידיאולוגי עמוק, המשולב בתפיסה אסטרטגית סדורה. הבנת ה"אני מאמין" האיראני, לצד התנאים הנוקשים המאפיינים כל ניהול משא ומתן מולה — ובמיוחד מול ארה"ב — חיונית לפענוח המהלכים הגיאופוליטיים במזרח התיכון. מאמר זה מנתח את מרכיבי הנרטיב האיראני, את האסטרטגיות הנגזרות ממנו, ואת קווי המתאר המורכבים של משא ומתן אפשרי מול הרפובליקה האסלאמית.

1. הנרטיב האיראני: עמודי התווך של תפיסת העולם

הנרטיב של המשטר האיראני מבוסס על שילוב של גאווה לאומית, זיכרון היסטורי של התנגדות לכוחות זרים, ומשיחיות דתית. תאריך סמלי כמו ה-30 באפריל — "יום המפרץ הפרסי הלאומי" (הנחגג לציון גירוש הפורטוגלים ממצרי הורמוז ב-1622) — משמש את טהראן להדגשת מסר חד-משמעי: האזור שייך למדינות האזור, והמעצמות הזרות סופן לסגת.

בעוד שהאידיאולוגיה ישנה, הנסיבות והאסטרטגיה השתנו לחלוטין. השינוי המרכזי הוא המעבר מדוקטרינת הישרדות ובלימה לדוקטרינה של יוזמה פעילה לעיצוב חדש של האזור:

ניצול החלל האמריקאי: בעבר חששה איראן מפלישה אמריקאית (לאחר הפלישות לעיראק ואפגניסטן ב-2001 וב-2003). כיום הנרטיב האיראני מזהה נסיגה אמריקאית ועייפות ממלחמות, ומציג את ארה"ב כ"שחקן בדעיכה".
שינוי מאזן הכוחות הגלובלי: המלחמה באוקראינה והמתח בין ארה"ב לסין אפשרו לאיראן לצאת מבידודה, ולמצב עצמה כחלק מגוש עולמי חדש — BRICS תוך שיתוף פעולה ביטחוני מעמיק עם רוסיה.
נתונים גיאוגרפיים ופיתוח טכנולוגי כמקור להרתעה וגאווה לאומית: מדינה עצומה עם כ-90 מיליון תושבים וקווי חוף ארוכים, טכנולוגיית טילים מתקדמת ותוכנית גרעין מפותחת הפכו לגורמי הרתעה וסמלי כבוד לאומי מול המערב.

הצנעת הממד הדתי לטובת ריאליזם אזורי: איראן משווקת את עצמה כמגינת נתיבי השיט והיציבות, ומציעה ארכיטקטורה אזורית המבוססת על עוצמה קשה, תוך מיתון הרטוריקה של יצוא המהפכה השיעית שהרתיעה את שכנותיה הסוניות.

2. ארבעת הצירים האסטרטגיים במדיניות איראן
הציר ההיסטורי-לאומי: קשירת המצב הנוכחי להמשכיות המאבק האנטי-קולוניאליסטי.
אסטרטגיית ההרתעה: הפיכת נכסים אסטרטגיים של היריב — בסיסים, מפעלים, נתיבי שיט — למטרות פגיעות, וכך יצירת הרתעה הדדית המאזנת את יחסי הכוחות.
אסטרטגיית הלגיטימיות האזורית: מיצוב איראן ככוח מייצב מקומי, בניגוד לכוחות הזרים הנתפסים כמחוללי כאוס.

בניית סדר אזורי חדש: מעבר מבלימת המערב ליוזמה פעילה של אלטרנטיבה ריאליסטית לסדר הקיים.

המטרה של איראן: לדחוק את המערב אל מחוץ לאזור (התמונה מאתר ממרי)

***

3. מגבלות הנרטיב: בין שאיפה לכורח

הנרטיב החזק אינו חף ממגבלות פנימיות. הסנקציות המצטברות פגעו קשות בכלכלה האיראנית ושחקו את בסיס הלגיטימיות הפנים-מדינתי של המשטר. הדיכוי האלים של מחאות נגד המשטר חשפו פצעים עמוקים בין הרטוריקה הרשמית לבין מצוקת האזרח. בו-זמנית, המאבק בין פלגים בתוך המערכת הפוליטית האיראנית — בין "מתמרנים" למקשיחי עמדות — מקשה על גיבוש עמדת משא ומתן קוהרנטית. מכלול זה יוצר מתח מובנה: הנרטיב דורש נוקשות, אך המציאות הכלכלית דוחקת לגמישות.

4. פרדוקס המשא ומתן: תנאי הסף והמבוי הסתום
על רקע זה, שאלת המפתח נותרת: מול מי באיראן ובאילו תנאים ניתן לסגור עסקה? היציאה החד-צדדית של ממשל טראמפ מהסכם הגרעין ב-2018 הותירה משקע כבד של חוסר אמון. דרישות הסף האמריקאיות הנוכחיות כוללות: אי-תשלום פיצויים על הסנקציות; הגבלת צבירת אורניום מועשר; אי-שחרור מידי של כל הכספים המוקפאים; ופירוק תשתיות בעלות פוטנציאל צבאי.

דרישות אלה מתנגשות חזיתית עם הנרטיב האיראני. בעיני טהראן, ויתור על אתרי גרעין או צמצום יכולת ההשפעה האסטרטגית על מצרי הורמוז הם בגדר השפלה לאומית הסותרת את אתוס ההתנגדות.

סיכום

הנרטיב האיראני אינו רק כלי תעמולתי, אלא המצפן המנחה את מדיניות החוץ של המדינה. בעוד איראן שואפת לעצב סדר אזורי חדש שבו היא הכוח הדומיננטי והמערב נדחק החוצה, הקהילה הבינלאומית מנסה לבלום שאיפות אלו באמצעות סנקציות ודרישות פירוק נוקשות. כל עוד הפער בין תפיסת הכבוד והריבונות האיראנית לבין תנאי הסף המערביים נותר עמוק, המשא ומתן צפוי להמשיך להתנהל על חבל דק —עם אפשרות ריאלית לחזרת הלחימה - כאשר שני הצדדים מבינים שעסקה אמיתית תחייב פשרה כואבת על עקרונות הליבה של כל אחד מהם.