ילדי החלום / אודי פלד
אז ככה... בשנות השישים המוקדמות של המאה הקודמת, הופיע בקיבוצנו פרופסור בּרונו בּטלהיים, מלווה בצלם + איש הקלטה... במטרה ללמוד את שיטת החינוך המשותף בקיבוץ.
ברונו בטלהיים, פסיכואנליטיקן מהולל המתמחה בנושאי חינוך ובגיל ההתבגרות, ביקש לחקור ולבדוק – בין השאר – אם "החינוך המשותף"... "הלינה המשותפת"... "בית הילדים"... וכו'... מוציאים אותנו, ילדי הקיבוץ השיתופי (אז עוד כולם היו שיתופיים) "מקרונים" – דהיינו, רצועות של אטריות דומות ושוות באורכן, קוטרן... ושאר תכונותיהן.
כאמור היינו בכיתה י"', וכמקובל הכנו את מסיבת סיום בית-ספר הכוללת – כרגיל – מערכונים ופזמונים.
את הפזמונים "כמובן" אני כתבתי. באחד מהם, באחד ה"בתים", הופיעו השורות הבאות:
הָיָה זֶה יוֹם קֵייצִי זרוּח וְחַם,
רֹאשׁ קָדִימָה פָּרַצְנוּ לְתּוֹךְ הָעוֹלָם,
אֲנִי פֹּה! הִכְרַזְנוּ בִּצְוָחָה רִאשׁוֹנִית,
אֲנִי כָּאן הַיָּחִיד הָאוֹחֵז בְּשַׁרְבִיט!!
אַהֲבָה – כֵּן, כּוֹרֶכֶת גַּם צַעַר רִיבִּית,
רֹאשׁ קָדִימָה פָּרַצְנוּ לְתּוֹךְ הָעוֹלָם,
אֲנִי פֹּה! הִכְרַזְנוּ בִּצְוָחָה רִאשׁוֹנִית,
אֲנִי כָּאן הַיָּחִיד הָאוֹחֵז בְּשַׁרְבִיט!!
אַהֲבָה – כֵּן, כּוֹרֶכֶת גַּם צַעַר רִיבִּית,
וְאֶדְרֹשׁ לָהֶן – תְּשׂוּמֶת לֵב מְרַבִּית!!!
***
המחנך של הכיתה (אז עוד לא קראו לזה "מורה"), איש אשכולות (לימים "ראש מכללת אורנים"), הודיע לנו שהפזמון הזה "מהווה מופע אגואיסטי-נרקיסיסטי פּר-אקסלנס" – ולא יורשה לעלות על בימותינו.
מוותרים על המסיבה, מסיבת הסיום מבוטלת !
בצר לו פנה המחנך לפרופ' בטלהיים. הוא הביא אותו לכיתה והסביר לו – באנגלית כמובן – את הבעיה/דילמה...
ומה פסק הפרופסור הפסיכואנליטיקאי הדגול?
יש להתיר את הפזמון!!!
מדוע???כי הפזמון הזה מבטא ריאקציה תת-מודעת – תת-הכרתית, של דור הצברים הראשון, לסבל ולהשפלה שעבר דור הוריהם בגולה הדוויה. ☹ 😊
אחד הנערים שישב לידי העיר (בעברית) "מה הקירח המטורלל הזה מקשקש?"
אותו נער צדק. צדק לגבי הטרלול. כעבור מספר שנים – הפרופסור התאבד. (אני מקווה שלא בגללנו ☹ 😊).
כן, היינו אז ילדי החלום – ויש אומרים שחלקנו עדיין לא התעוררו ממנו.
ברונו בטלהיים. הפרופ' העדיף את גרסת התלמידים (מקור: mutualart.com)
***
הספר ילדי החלום
תגובות לדף זה
דפים לוח אלקטרוני
נמצאו 0 תוצאות
מתי יתרגמו לעברית
אני עוד מחכה שיתרגמו ספר נודע זה לעברית - מי מרים את הכפפה ?
כמו תמיד
אודי, כמו תמיד אני נהנית מכתיבתך. במציאות של ימינו אולי כדאי להישאר קצת בחלום.