תעלת הימים (ההם) / גדעון ברקני
לפני שיעקב מוטס מראשון לציון המציא את שיטת ההשקיה בטפטוף, היו אלו מגדלי הירדן בעמק הבננה, שהשקו את המטעים בשיטת ההצפה.
הכנת שטחי הנטיעה כללה בניית "ערוגות" ארוכות, שתפקידן היה להכיל את המים שהזרימו התעלות. לאחר הנטיעות, היו המשקים המקצועיים, מתחילים להזרים מים תוך שהם מרימים את מחסומי העץ מתוך החריצים שהיו בקירות הבטון, והמים היו זורמים ומציפים את הערוגות.
אני זוכר את שמחה גופר, או את טוביה או מנחם, בגופיה אפורה, מכנסי "לישכבניק" כחולים ונעלי ספורט של "המגפר", טוריה ביד לשם ביטחון, מתרוצץ בין המחסומים, פותח וסוגר, רץ לקצה הערוגה לראות מתי מגיע השיטפון, ואז חוזר בריצה בתוך הבוץ אל המחסום לסוגרו מהר, שלא לבזבז מים...
אבל נחזור אל המקור. המים הרי לא הגיעו משום-מקום, או "מבֵּוֹיבּריק" כמו שנהגו לקרוא לזה אז, הם הגיעו מהתעלה הראשית, תעלת המים הגדולה.
תחילתה של התעלה הייתה בבור גדול בנוי מבטון, שהם קראו לו "ארגז מים", שבתחתיתו היה פתח עגול ושחור, שבו הגיעו המים מהצינור הראשי. בהגיע זמן ההשקיה, היה מישהו פותח את השיבר וזרם מים אדיר היה פורץ מלמטה מתחתית הארגז ממלא אותו והמים היו מתפרצים בשצף קצב אל התעלה ומתחילים לזרום במהירות לאורכה, הרחק אל עבר האופק ושם נעלמים.
זו הייתה בריכת השחייה של ילדותנו. שם התרחצנו ערומים (עד שהומצאו בגדי הים...).
היינו באים לשם בכל ימי הקיץ החמים, קופצים פנימה וגולשים עם זרם המים החזק כמה עשרות מטרים, אז עוצרים בעזרת צינור ברזל שעבר מעליה או בענפי האקליפטוסים הענקיים שגדלו בצדי התעלה וחוזרים להתחלה. הילדים היותר אמיצים קפצו ישר אל ה"ארגז", אל הזרם המקציף שבקע מלמטה.
זכורות לי דפנות הבטון של התעלה – מחוספסות וחדות עליהן היינו משתפשפים ונפצעים בעת הגלישה המהירה עם הזרם. בנוסף, הן היו מכוסות בהמוני שבלולים שחורים וחדים, שהיו דוקרים ולפעמים גם נתקעים בכפות הרגלים או הידיים.
תעלת ההשקיה. דפנות מחוספסות פצעו את הילידים (מארכיון שער הגולן)
***
התעלה, כאמור הייתה ישרה וארוכה ולא יכולנו לראות את סופה – בגלל העצים הגבוהים והשיחים וקני הסוף שכיסו אותה, ושם היא נעלמה אל תוך האופק הכהה, הבלתי ידוע והמפחיד.
צדה האחד היה משק הילדים של בנימין שפיגל וחברת הילדים. בצדה השני. מעבר לעצים היה מגרש הכדורסל הראשון. הוא היה עשוי ממשטח של כורכר (או חול מחצבה) לפני שחשבו לרצפו בבלטות. מי שהחליק שם ונפל, חזר הביתה תמיד עם שריטות ושפשופים. מעליו נמתחו שני כבלים עליהם היו פנסים לתאורת המגרש. הדרורים היו בונים שם את קיניהם, ואז כשהגיע הערב והחבר'ה היו מדליקים את המנורות, היו הקינים מתחילים לבעור. תמיד ריחמנו על הדרורים שלא התעוררו בזמן ולא הספיקו לברוח.
זכורים לי משחקי הכדורסל בערבי הקיץ. היינו באים לראות את הגדולים משחקים, ה"ז'לוֹבּים" (כמו שאימא שלי קראה להם) מהחטיבה הצעירה. גדי, גיורא, דרור, יובל, עם הענקים מ"צבר", גיורא כהן ועוד כמה מבית זרע. גופם השעיר ושריריהם המסוקסים עם הקוביות בבטן, העלו גלי הערצה וכמה לסתות שמוטות...
ובחזרה לתעלה. כל הקיץ השתכשכנו וזרמנו במים הקרים להנאתנו, עד שהמטפלות היו קוראות לנו לחזור לבית הילדים לארוחת צהרים.
ולסיום, יום אחד, החלטנו כמה ילדים לבדוק האם זה נכון שתרנגולות לא יודעות לשחות. התגנבנו למשק הילדים, תפסנו כמה תרנגולות והלכנו אתן אל התעלה. לאחר כמה ניסיונות שלא צלחו הגענו למסקנה ברורה – תרנגולות לא מסוגלות ללמוד שחייה וכנראה הן לא ידעו לשחות לעולם...
לראות מתי מגיע השיטפון ולרוץ לסגור את המחסום (מארכיון שער הגולן)
תגובות לדף זה
דפים לוח אלקטרוני
נמצאו 0 תוצאות
אהבתי חוץ מהתרנגולות
אבל אי אפשר להתווכח עם ההיסטוריה