המצוקות השקטות של אחרי המלחמה / ד"ר רתם סיון
נקלעתי השבוע לשיחה עם חברים מכלל הקשת החברתית והפוליטית. ומישהו זרק מילה על הקיבוצניקים והשער הצהוב, והעובדה שהקיבוצים סגורים למבקרים מבחוץ. ותוך דקה התלהט ויכוח שכולו יצרים, ותסכול, ותחושות קיפוח. ובעיקר הרבה מאוד כעס, על המרחב הירוק והנעים שיצרו.
מה שהדהים יותר מהכל היה העדר החמלה. העדר היכולות לראות את האנשים שהגיעו לשדה נטוש בעמק חם וחסר רחמים, ובעשר אצבעות ושנים של מחסור ועוני ועבודה קשה הפכו אותו לגן עדן. ואיתו מדינה שלמה. כי העמק הוא חלום, אבל לא תמיד היה ככה.
ויצאתי בתחושה קשה שיש כנראה תחושות שאי אפשר ללמד. ומי שלא חווה על בשרו יתקשה להבין.הזיכרונות הראשונים שלי בילדות קשורים כולם לקיבוץ. כמושבניקית, נפעמתי כל פעם מחדש כשהגענו לבקר את הדודים והמשפחה. בין אם זה היה בראש הנקרה, בית השיטה או גבעת חיים. כי יש תחושות שאי אפשר להסביר במילים, פשוט כי הגוף זוכר לבד.
כפר עזה. לדמיין ילדים רצים על הדשא (צילום: בן כהן, תערוכת כפר עזה, מאתר תק"ץ)
***
ה-7 באוקטובר היכה בכולנו, אבל הכאב עמוק יותר ככל שהגוף זוכר יותר. כמעט שנתיים לאחר מכן הסתובבתי בשבילי כפר עזה הנטוש, מדמיינת את קולות הילדים הרצים בדשא בין הממטרות והשיחות בשבילים. בחודשים האלו הופתעתי גם לגלות עד כמה הכאב הזה הוא אישי. וכמה הלאומיות הישראלית התרחקה מהמודל החברתי שבנה פה את יסודות המדינה.
שנתיים וחצי אחרי, ואני נפעמת שוב. מסתובבת בכל הארץ, פוגשת אנשים, מקשיבה למצוקות. במהלך השנתיים האלו הייתי בעיקר "אמא ערה". הקמתי והובלתי תנועה של אימהות, דרשנו וממשיכות לדרוש מינוף של ההישגים הצבאיים לכדי תהליך מדיני וחזון.
אבל תוך כדי פגשנו את האימהות. מאות ואלפים של אימהות ובהמשך גם אבות, שפתחו בפנינו את הלב ואת הדלת לסיפורים ולהתמודדות האישית שלהם. לסיפורים על הילדים-לוחמים, שחזרו מן המלחמה, אבל המלחמה לא עזבה אותם. על הקושי להשתלב שוב בשגרה. על המצוקות השקטות. לא פתולוגיות בהכרח. פשוט מצוקות.
כשהקמתי את "ישראל בריאה" היה לי ברור שזה אחד המקומות הראשונים שאני רוצה לפעול בהם. לחזק ולסייע למעטפת ללוחמים ויותר מכך להורים שלהם.
ואז פגשתי את צוותי הרפואה המדהימים של קיבוצי מועצה אזורית מטה אשר. ישבנו בעין המפרץ לפגישה שתוכננה להימשך שעה ונמשכה הרבה מעבר. מובילי בריאות וקהילות בקיבוצי הסביבה, ישבו ותיארו בדיוק את המציאות שאני מכירה מהבית ומהחברים שלי. בחורים צעירים שחזרו מהמלחמה, השתחררו ולא מצליחים לחזור לחיים. והמשיכו וסיפרו על הקושי של הקהילה לתמוך בהם. הקושי לזהות איפה זה סתם צעירים אחרי צבא ואיפה באמת יש צורך בעזרה אמיתית ומקצועית.
זיהיתי שם את עצמי, את החברות סביבי, את הרופאה שלי במחלקה שסיפרה בדמעות על הבן שחזר ולא יוצא מהבית ולא הולך ללמוד.
כשפגשתי מעט לאחר מכן את פרופ' אמיתי זיו, מנהל בית החולים השיקומי של שיבא ושמעתי על מרכזי התמיכה שפתחו בכל הארץ, כבר היה לי ברור מה צריך לעשות.
***
חודשיים אחר כך אנחנו משיקים תוכנית הכשרה למובילי בריאות וקהילה של הקיבוצים בצפון, ראשית במרכז שהוקם בנהריה ובהמשך גם במבואות חרמון. המטרה היא ללמדם לזהות ולתת מענה, אבל גם לייצר חיבור ברמה האישית עם המרכזים המצוינים הנמצאים אצלם בחצר האחורית.
והקהילות הללו הוכיחו, בצפון ובדרום, שכאשר הקהילה חזקה ומתפקדת היא יכולה לתת מעטפת ומענה. גם כשהקיבוץ מפוזר בין בתי מלון ויישובים, גם כשהילדים לומדים במוסדות שונים. קהילות שהצליחו לשמור על קשר, על חיבור ועל ערבות הדדית, הן הקהילות שחזרו והולכות ומתחזקות.
וברור לנו שכמו הלוחמים שחזרו, כך גם הקהילות שלהם חייבות תמיכה.
תמיכה שלצערנו המדינה היום מתקשה לתת, ואף לעיתים מעכבת.
רתם סיון. לתת לקהילה כוח להתמודד עם כל מה שיבוא (צילום: ד"ר ד״ר עביר סלימאן)
***
אין לי ספק שעוד נצליח לבנות פה הנהגה ראויה, אחראית ושוחרת שלום, שתדאג לקדם את המפעל הציוני, שתחזק האת הבריאות והרווחה והחינוך, תיתן דגש על הפריפריה ומענה לקהילות שנפגעו אנושות, אבל כמו עוף החול קמו והתרוממו.
עד אז נמשיך לעבוד, באמא ערה, בישראל בריאה, בבתי החולים וגם בשדה הפוליטי, בכדי להכין את התשתית ולהניע את השינוי שכולנו ראויים לו.
ד״ר רתם סיון הופמן, היא מצנתרת מוח, מנהלת (לשעבר) של מכון הדימות של בי״ח מאיר, ממקימות ומובילות "אמא ערה" ויו״ר פורום "ישראל בריאה". מכפר ביאליק, אם לשלושה, חברה בחוג להנעה מדינית במפלגת הדמוקרטים וצירה בוועידתה
תגובות לדף זה
דפים לוח אלקטרוני
נמצאו 0 תוצאות
עדיין אין תגובות לדף זה.
מוזמנים להגיב!