מהחממה לג'ונגל / ענבל וורטמן שהם
אני נשאלת הרבה למה אני רוצה לעזוב את העבודה שלי ולהפוך לחברת כנסת. מישהו אמר לי: “את מבינה שאת רוצה לעבור מהחממה לג’ונגל?”.
אני כבר לא יכולה לשאת את המצוקה המוסרית שלי ושל הסובבים אותי. קרוב לעשרים שנה אני בתוך מערכת הרווחה*, ובשנים האחרונות נעשה לנו קשה יותר, במקום ההיפך.
מצוקה מוסרית היא פער בין מה שאיש מקצוע יודע שצריך להיעשות לבין מה שמותר לו. אנשי מקצוע טובים בתחום השירותים החברתיים חיים בתוך הפער הזה, וזה סיוט מתמשך.
בתכל'ס זו אחות, עובדת סוציאלית, מורה, גננת או מדריכה שחוזרת הביתה, מניחה את המפתחות, ולא מצליחה להירדם. לילה אחרי לילה. סקטור שלם בנדודי שינה לא בגלל מה שעשה, אלא בגלל מה שהיה צריך להיעשות, והמערכת לא אפשרה.
חלקנו מסתובבות עם אשמה, בושה או פחד על מה שלא ניתן, וחלקנו עם אותו סל רגשות כי בחרנו באדם, גם כשזה בניגוד לנהלים.
מצד אחד, ה"חוסר" - הזכויות שנשארות על הנייר:
אבחון שמתעכב חודשים, טיפול שנקטע בגלל זמן, סיוע שמגיע מאוחר מדי.
זכויות שהופכות לתיאוריה ומצבים שניתן היה למנוע מחמירים.
החוסר מוכר לרוב הציבור על בשרו, והוא מותיר בעיקר תסכול וחוסר אונים.
כדי לקבל סיוע, אדם נדרש לחשוף מידע אישי רחב מאוד, לעיתים גם פרטים אינטימיים הרבה מעבר למה שנדרש. גרוע מכך, הבחירה מצטמצמת למסלולים קבועים, והשירות ניתן כחבילת “הכול כלול”: אם נכנסת – אתה מקבל הכול, גם מה שלא מתאים לך, גם מה שמצמצם אותך כאדם.
במציאות הזו איש המקצוע נדרש שוב ושוב לבחור: ליישר קו עם הנהלים, גם כשהוא יודע שזה פוגע, או לחרוג כדי לדייק את המענה ולשאת את הסיכון שבכך.
שני הנתיבים מלווים בתחושות קשות. ביישור קו - תחושת החטאה של האדם שמולך. בחריגה - דריכות ופחד מהרגע שבו תידרש לתת דין וחשבון. כך או כך, המרחב המקצועי מצטמצם והפגיעה בזכויות אדם גדלה.זו בעיה מבנית: המדידה מכוונת למערכת. לנהלים, לסיכונים, לתקינות ולא לאדם. כיוון שהמדידה מכוונת לשם, גם הפעולה מתכווננת לשם וזה קשה.
זו בעיה ציבורית. זו בעיה לכנסת.
ענבל וורטמן שהם. קמפיין מנכ"לי החברה האזרחית בימי קורונה (צילום: פרטי)
***
הכותבת מנכ"לית עמותת אבני דרך לחיים, הפועלת למען חיים אוטונומים
של אנשים עם מוגבלות. כיום מתמודדת בפרימריז במפלגת הדמוקרטים.
תגובות לדף זה
דפים לוח אלקטרוני
נמצאו 0 תוצאות
עדיין אין תגובות לדף זה.
מוזמנים להגיב!