מיסוי וקנסות פרוגרסיביים ככלי אסטרטגי לחלוקה מקיימת של משאבים ולבניית דמוקרטיה מהותית / שמיר קרן

האתגר המרכזי בניהול מדינה הוא שאלת חלוקת המשאבים המוגבלים. תזה זו גורסת כי מיסוי וקנסות פרוגרסיביים – המותאמים ליכולתו הכלכלית הכוללת של הפרט – הם הכלי האפקטיבי ביותר לניהול סדר עדיפויות זה, ומהווים מפתח לבניית חברה ניתנת לקיום ודמוקרטית. יישומם נועד להשיג מטרות שלובות, ולעצב מערכת חברתית-כלכלית שלמה שתעניק ביטחון קיומי לכל ותגביל את הפגיעה במרקם החברתי ובמערכות החיים של כדור הארץ.

1. מיסוי פרוגרסיבי אמיתי: ניתוק הצימוד ומימון הצרכים המשותפים

כדי לתקן את המבנה המעוות, נדרש מיסוי פרוגרסיבי אמיתי, שמטרתו כפולה: לנתק את הצימוד המזיק בין האינטרסים של בעלי ההון-העצום לאלה של מעמד הביניים והבינוני-גבוה, ולספק את המימון היציב לסל הקיום הציבורי. מימושו יכלול:

* הפרדת המדרגות והוספת שלוש מדרגות מס גבוהות במיוחד (*דרגות המס יחולו על כל התחומים המפורטים בהמשך): יצירת פער מס משמעותי בין ההכנסות הגבוהות לבין העושר העצום. הוספת שלוש מדרגות מס פרוגרסיביות חדשות להכנסות הגבוהות ביותר, שיגיעו לשיעורים גבוהים במיוחד, תייעל את הגבייה ותמקד את הנטל באלה שריכזו הון בקנה מידה שמשקף מניעת צרכים חיוניים מזולתם.

* מיסוי מדורג על כלל ההכנסות והנכסים: המס יחול באופן מדורג על כלל מקורות ההכנסה – משכר עבודה, דרך רווחי הון, דיבידנדים, ריבית, והכנסות מנדל"ן – ועל הנכסים הצבורים עצמם (מס עושר). עקרון זה מבטל את התמריצים לעיוותים ולמניפולציות חשבונאיות, ומכיר בעובדה שכוחו של אדם משתקף בכלל נכסיו והכנסותיו.

* מיסוי על ירושות: הטלת מס ירושה מדורג ואגרסיבי על סכומים גדולים, כדי למנוע העברת אוליגרכיה בין-דורית ולפרק ריכוזי עושר שאינם תואמים את עקרון המאמץ או התרומה החברתית ומגבלות כדור הארץ.

לאן הולך הכסף? סל קיום בסיסי כשירות ציבורי

הכספים שייאספו ישמשו כמקור המימון הראשוני להקמת סל קיום בסיסי כשירות ציבורי. סל זה יכלול:

* מערכות חינוך מלאות
* בריאות וסיעוד ציבורי
* דיור ציבורי בהישג יד
* תחבורה ציבורית חינמית
* קצובות בסיסיות של חשמל ומים
* רשת ביטחון תזונתי

שירותים אלה יהיו נגישים לכלל האוכלוסייה כאופציה זמינה, וייצרו רצפת קיום איתנה וסולידריות חברתית.

יוגבלו פעולות הפוגעות בזולת ובאריג החברתי (מאתר החדשות דבר)

 ***

2. קנסות וענישה פרופורציונית: הגבלת הפגיעה בזולת ובביוספירה

מערכת הענישה הכספית – הקנסות – תעוצב מחדש ברוח אותה תפיסה. תכליתה של הענישה בכללה היא להגביל פעולות הפוגעות בזולת ובאריג החברתי, ולהגביל פעולות ששואבות יותר מכפי שהביוספירה יכולה לקיים ולחדש. לשם כך:

* קנסות פרופורציוניים אוניברסליים יוחלו על כל עבירה כספית – תעבורה, עסקית, מנהלית וסביבתית. גובהם ייקבע לפי כלל ההכנסות והנכסים של האדם.
* עקרון זה מבטיח שההרתעה והעונש יהיו אמיתיים ושווים עבור כל האזרחים, ושלא תתאפשר רכישת "רשות לפגוע" בתשלום סמלי. הוא יוצר שוויון מהותי בפני החוק.

* בבסיס הגישה החדשה עומדת ההכרה כי המערכת כולה – המיסוי והענישה – מעוצבת לשם שתי מטרות יסוד: הבטחת צרכי הבסיס של כל אדם דרך הסל הציבורי, והגבלת משיכת היתר של האדם והחברה ממאגרי הטבע ומהביוספירה על ידי הרתעה אפקטיבית מפני פגיעה בה.

3. יצירת דמוקרטיה מהותית: מחברה מבוהלת לחברה משתפת פעולה

דמוקרטיה אמיתית אינה מסתכמת בזכות להצביע, אלא בכך שצרכי היסוד של האזרחים אינם נשלטים בידי מיעוט ואינם יכולים לשמש ככלי לסחיטה או לשליטה.

* כאשר ביטחון קיומי מובטח לכולם דרך השירותים הציבוריים המעולים, מתפורר מנגנון השליטה העיקרי – הפחד.
* אזרחים שאינם מבוהלים לגבי קורת גג, בריאות או פרנסה, הם אזרחים חופשיים לבקר, לשתף פעולה ולחשוב לטווח ארוך.

* השירותים הציבוריים עצמם הופכים לנכס משותף שלכולם יש עניין לשמרו ולשפרו.

מערכת זו גם משחררת את החברה מעקרון "הגידול האינסופי" על חשבון הביוספירה המקיימת אותם – פעולה קטלנית ולא מציאותית. חברה שבה צרכים בסיסיים מובטחים, אינה צריכה לבזוז את משאבי הטבע כדי לשרוד. היא מסוגלת, לראשונה, לנהל דיון ציבורי אמיתי על גבולות הצריכה ועל חיים בהרמוניה עם המערכות האקולוגיות שמקיימות אותנו.

רק כך, כאשר המשאבים החיוניים מחולקים בהתאמה לפירמידת צרכים וההחלטות על אופן השימוש בהם מתקבלות על ידי כלל הציבור מתוך שוויון יחסי בכוח – מתקיימת דמוקרטיה מהותית.

***

תפקיד הנגדת הביטחון לשירותים החברתיים ולהתעלמות מהמשבר האקולוגי

על מנת לשמר את מבנה הכוח הקיים, מופעלות טקטיקות של "הפרד ומשול". הבולטת בהן מבוססת על יצירת ניגוד מלאכותי בין שירותי הביטחון לבין כל יתר השירותים הציבוריים. שיח זה מטופח באמצעות טיפוח של פחד קיומי ("אם לא נשקיע בביטחון – נמות"), אשר משמש כמסך עשן להשגת שתי מטרות:

* הסחת הדיון הציבורי: הדיון מסיט את המבט מהשאלה החלוקתית האמיתית – לא "ביטחון מול חינוך", אלא "לאיזו מטרה מקצים את המשאבים המוגבלים, ומי מרוויח מההקצאה הנוכחית?".

* הסתרת הניצול הכפול: הפחד הקיומי מסתיר את העובדה הכפולה כי הארגון המדינתי, ובכללו מערכת הביטחון, מנוצל בכדי ליצור ולקיים מעמד שולט, במטה לבצר את כוחו ולצבור עוד הון; ושהוא תוחם את השיח אל יחסי בני האדם בלבד, בעוד שהאיום האקולוגי המערכתי על הקיום האנושי בכדור הארץ מודחק. נוצר נרטיב שלפיו "זו הדרך היחידה האפשרית", בעוד שהמשבר הקיומי האקוטי – ניהול משאבי כדור הארץ וחלוקתם הצודקת – נותר ללא מענה.

טקטיקה זו אפשרית רק בחברה המאוימת בפחד קיומי מתמיד. חברה עם ביטחון קיומי משוחררת מנפילה אל הסחות דעת אלה, ומסוגלת להתמודד עם האתגרים האמיתיים: בניית חוסן חברתי וניהול משותף של משאבי הסביבה בתוך גבולות כדור הארץ.

סביון. לנתק בין האינטרס בעלי ההון-העצום למעמד הבינוני-גבוה (מ-yokra-estate)

***

סיכום: ממנגנון של פחד וצבירה למעגל של ביטחון ושיתוף פעולה
המעבר מחברה המונעת מפחד, הפרדה לצורך רדייה, ניצול וניכוס משאבים בידי מיעוט, לחברה דמוקרטית, שוויונית ובת-קיימא, עובר בהכרח דרך רפורמה מקיפה במערכת המיסוי והענישה הכספית.

מיסוי מדורג מהותי ומתואם על כל ההכנסות, הנכסים והירושות, וקנסות פרופורציוניים אוניברסליים, הם המנגנון המעשי לשינוי זה. יחד, הם יוצרים מערכת חברתית-כלכלית שלמה ומאוזנת:

* גובים משאבים לפי יכולת ומנתקים את הברית המעוותת בין שכבות הביניים לבעלי ההון העצום.
* מגבילים פגיעה – הן בזולת ובסולידריות החברתית (דרך קנסות יחסיים שווים), והן בביוספירה (דרך הגבלות והרתעה אפקטיבית).

* מפנים את המשאבים להקמת סל קיום ציבורי אוניברסלי – שמבטיח צרכים בסיסיים ומבטל את הפחד כמנוע חברתי.

מעגל זה מאפשר מעבר מחברה מבוהלת ויריבותית לחברה משתפת פעולה, המסוגלת לנהל את עצמה ואת יחסיה עם הסביבה בצורה בת-קיימא.

זוהי לא רק חלוקה מחדש, אלא עיצוב מחדש של המנגנון המארגן החברתי. מערכת שתשרת את צרכי כל האנשים, תגביל פגיעה בזולת ובסביבה, ותמנע ריכוז כוח. זו הדרך המעשית היחידה לבנות חברה יציבה, הוגנת ובת-קיימא, שחיה בהרמוניה עם עצמה ועם העולם - זו יצירת רצפת קיום חברתית בטוחה, לטובת קיום החברה.