עין בידה – אין בלתה / יונתן טל
קיבוצי בנוי על רמה נישאת. תחתיה מכיוון מערב נטוע בוסתן שיחי צבר בן מאות שנים. שמו בערבית: "עין-בידה" (המעיין הלבן). כיום עוברת השם ל"עין סייפן". מאז ומעולם בדואים מכפרי הסביבה נהגו לבוא אליו כדי לפלח את פירותיו שנודעו עוד מימי קדם כמתוקים בעמק. מה יודעים כיום רוב תושבי ההרחבות - אצלנו, אודות חשיבות מקום כה מיתולוגי עבורנו ילידי המקום, שמן הראוי לכנותו: "סלע קיומנו"?
עתה, במלאת לקיבוצי מאה שנים, עול חגיגות יום ההולדת הוטל כולו על תושבי ההרחבות. שכן, את פליטי גיל המייסדים ניתן למצוא כיום רק במסדרונות הכי מרוחקים של בית האבות. כיום, כאשר על המדרכות מסתובבים פרצופים מחייכים שבזכות עמל כפיהם של מייסדינו זכו הם בחלקת אלוהים עליה יוקם המתנ"ס האישי שלהם, והכבישים חגורים שורות צפופות של מכוניות ממיטב האלקטרוניקה של קוריאה וסין, איש מהנקלטים אינו יכול להסביר, מדוע בתמונות עבר, פני המייסדים תמיד חרושות קמטי מאמץ וסבל כבר מגיל צעיר, אולי זה הזמן להזכיר לדור העכשווי ולאותם שזכו לחגוג, היכן וכיצד הכל התחיל?
אתר "עין בידה". מבני הבטון - עדות לכוונת הורינו לבסס את עתידם במקום
***
אותם ימי בראשית, שנת 1926, תפריט אופייני של צנון וריבה סיפק די אנרגיה לעבודה הפיזית של ראשוני הנקלטים וכמצוות נביאנו א.ד.גורדון, לרקוד ניתן היה - רק בתום יום עמל בן 24/24 שעות. אותם ימים עין בידה הייתה עבורנו הכל!! תחילתה כבוסתן צברים במקום הנמוך ביותר בעמק יזרעאל וסביבו ביצות קדחת ומלריה. רק כשיובשו אלו בידי אנשי נהלל, תפסו כמה קיבוצים אומץ ונטעו יתד בתולית על הנקודה הירוקה הנמוכה ביותר בעמק.
בשנת 1935 הפך המקום מרכז קידוחים. בתומו נכלאו מי מעינות עין בידה, עין שיכה ועין חדאורה תחת משאבה מרשימה שהובאה מגרמניה. רק אז, אתר "עין בידה" הפך שם מושך ובשטח החלו לצוץ כמה מבני בטון שהעידו על כוונת הורינו לבסס את עתידם במקום הבלתי ידידותי בעליל.
ב"תקופת המאורעות" התבררה סופית נחיתות ההיאחזות סביב הבוסתן לעומת הרמה שמעליה. בינתיים הוחזקה זו על ידי אריסיו של המיליונר הביירותי סורסוק וכל התבצרות בבוסתן הפכה סרת טעם במקום כה נמוך שדי במטר אבנים הגון מהרמה מעל כדי להעמידו בסכנת קיום.
בוקר אחד קיר הבניין נפרץ והמשאבה נעלמה. אבד סלע קיומנו
***
תחינות החלוצים שנישאו לעבר יהושע חנקין הביאו לבסוף פרי. הרמה נרכשה וחולקה בין קיבוצי העבר - עיינות והשרון. מי המעיינות גם הם חולקו ליישובי הסביבה והעתיד נראה בהיר מתמיד. בית המשאבה שנשאר מאחור היה למעשה העוגן ממנו צמחו חיי הישוב סביב. לכן מאורע שארע בשנת 1980 הרחק מאותם זמנים, לימד עד כמה משאבת עין בידה הפכה סמל ומוקד לנו הילדים - שנולדנו לתוך עובדה מוגמרת.
בוקר אחד התעוררנו לתוך גילוי מכמיר לב. קיר הבניין שבבוסתן נפרץ והמשאבה המיתולוגית נעלמה! כך ללא דיוני מזכירות או אישור מבעלי הבית - נעקר סלע קיומנו! המאורע הטיל עצב רב על הקהילה הזעירה, היו שנשבעו לנקום. לימים צצה לה אותה משאבה במוזיאון שהוקם בישוב שכן - שותפנו המקורי לנכס. אך את הנעשה לא ניתן היה להשיב. עודני זוכר בהיותי בגיל חמש. אבי, האחראי הזמני להפעלת המשאבה היה מרים אותי על ידיו בחדר המרכזייה הזעירה שעל הרמה, וללחיצת אצבעי על הכפתור נרעד המבנה כולו, שהחל מאותו הרגע היה שואב את המים למרומי מגדל המים המרוחק במרכז היישוב.
בעגלה מתחנת הרכבת הטורקית בתל שאמס (כפר יהושע), אל עין בידה
***
רגע לפני שאחרון המייסדים שנותר ינסה להזכיר לתושבי ההרחבות מי הייתה עין בידה האגדית, זה הזמן להביא כאן אנקדוטה. באמצעותה נרעיף לרגע עין על מציאות שעברה מן העולם ונבין עד כמה קשים היו החיים באותם ימים סביב אותה הנקודה בה נאחזו ראשוני גורדוניה בעמק.
יום אחד עגלת פרדות נהוגה על ידי חלוץ יצאה מתחנת הרכבת הטורקית תל שמאם (כפר יהושע). היא שמה פעמיה בדרכי האבק שהתפתלו בין השדות אל עין בידה. על העגלה הסתופפו מספר חלוצות חיוורות פנים שזה אך נחתו מהאנייה. הן היו בדרכן אל אי משוכות הצבר, שם נאחזו כבר שני קיבוצים. בהגיע העגלה ליעדה, הן מיהרו לתחקר את הנמצאים לשמה המדויק של הנקודה החלוצית, שכן גם במקומות אחרים בעמק צצו אותו זמן היאחזויות. "ברוכות הבאות! אתן נמצאות עכשיו בעין-בידה" נאמר להן. "בינתיים, זה שמו הבדואי של יעדכם - טרם ייקבע אחרת".
בהסתיים הליכי הרישום באוהל הצמוד לבית המשאבה, הוסיפו החלוצות ושאלו בזהירות עם שמץ לחישה: ...."ושירותים יש לכם?" חלוץ מאובק בכובע קסקט הובילן בין משוכות הצבר. לבסוף הצביע על חור פשוט באדמה והכריז: "זהו זה!!!
- "זה מה שיש!" אמר החלוץ, "זה יעיל, זה בריא, זה חוסך כוח אדם, וממילא אנו מרוקנים את התכולה מדי פעם בגן הירק שהקמנו - גם את זה למדנו מהבדואים תושבי הסביבה!"
במשך דקות מספר הסתודדו הבנות נרעשות מהגילוי. בינן לבינן עלו במוחן זיכרונות מתוקים ממתקני הנוחיות בביתן המשפחתי - אותו עזבו בגולה.
בינן לבינן עלו במוחן זיכרונות מתוקים ממתקני הנוחיות בביתן המשפחתי בגולה
***
גם לעת לילה "נזקקו הבנות לנקביהן" - זו דרכו של הטבע. הפעם, עצמאיות מבתחילה, הן גיששו באפלה המוחלטת בין משוכות הצבר אחר מה שבכל חברה מהוגנת היה מתכנה: "בית הכבוד". אך למעשה היה "מתקן בול פגיעה".
נסו לתאר בדמיונכם את אותן חלוצות, חלקן עדיין לבושות בשמלות הערב מהמסע, מפלסות דרכן באותו נו-מן-לנד, שעד היום אינו יותר מאשר "גן עדן שכולו קוצים", מנסות לאתר חור פשוט באדמה, שגילויו בחשכה המוחלטת הצריך את חוש הריח ולפעמים... את חוש המישוש, כאשר סביבן הומה המקום מיללות תנים ואולי צבוע או שניים - שבאותה תקופה היו בגודל אריות של ממש, ששלטו על כל העמק הריק.
"הִגַּעְנוּ לַמָּקוֹם הֲכִי מוּזָר שֶׁיֵּשׁ, הַכֹּל שָׁם הֵם לוֹמְדִים מֵהַבֶּיידוּאִים – בִּמְקוֹם לְהֵפֶךְ! ...אֲפִילוּ שֵׁם הַמָּקוֹם מֵעִיד עַל כָּךְ: ''אֵין בִּידֶה''.
צילומים ציור ואיור: יונתן טל
תגובות לדף זה
דפים לוח אלקטרוני
נמצאו 0 תוצאות
הביצה
שלום יונתן
את הסיפור הבא אתה בטח מכיר:
השטח בסביבות עין-בדא נקרא בפינו "הביצה".
ברבות הימים ניטעו בביצה כרמים.
האחד הימים, בהיותי כבן 14, הוטל על אבא שלי לקלטר בין שורות הגפנים. אבי הזמין אותי ללוותו לעבודה בביצה. הוא רתם את הקולטיבטור לטרקטור והחל לקלטר, סיבוב אחר סיבוב.
ואז, כאשר הוא ירד מהטרקטור מסיבה כלשהיא, אני קפצתי למושב המפעיל, הכנסתי הילוך ומשכתי את הקלאץ'. הטרקטור התחיל "לרקוד" בין השורות. סיבוב אחד או שניים הצליחו לי, ואז הסיבוב הבא לא כל כך הצליח. פשוט "לקחתי" שתיל אחד או יותר. אבא התרגז כמובן ופלט כמה מילים שלא הבנתי בגרמנית. אני כמובן נעלבתי. התחלתי להסתובב בשטח לכוון שדה התעופה. בשטח היו כמה בורות מים מדופנים בבטון שהיו אמורים לנקז את מי הביצה.
אני חושב שהבורות קיימים עד היום. הבורות היו מכוסים בכיפת בטון עם פתח בראש הכיפה ומכסה ברזל. הרמתי את מכסה הברזל. ראיתי את פני משתקפים בתחתית וסולם ברזל יורד עד פני המים שבתחתית הבור. ואז התחלתי לרדת בסולם. ירדתי עד פני המים ולאחר כמה דקות התחלתי לטפס חזרה.
אבל לא הצלחתי. בסולם היו שלב או שניים חסרים ולא הצלחתי למשוך את עצמי למעלה. וכך ישבתי על אחד השלבים חסר אונים בלי יכולת לצאת. דרך הפתח למעלה ראיתי את אור היום דועך. הייתי בפאניקה.
לקראת הערב ראיתי פתאום ראש מציץ מלמעלה. הייתי חלש וקפוא. האיש ירד והעיף אותי למעלה.
בדיעבד אבא סיפר לי שנעלמתי לו. הוא חשב שחזרתי לקיבוץ. כשהתברר לו שלא שבתי הוא ארגן כמה בחורים שירדו איתו לשטח, ואחד הציץ במקרה לבור והציל אותי.