אמנות הקיבוץ: לקראת קוד אמנות מקומי / יניב שפירא
השבוע נפתחה בקול תרועה התערוכה "התנועה: קיבוץ באמנות הישראלית" במוזיאון רמת גן לאמנות ישראלית. אירוע הפתיחה דמה לפגישת מחזור של שלושה דורות באמנות הקיבוץ ועורר תחושת של הזדהות עם שפה של חומר, צורה ותוכן שהתגבשו מתוך החוויה הקיבוצית. להלן חלקים מטקסט הפתיחה בספר המלווה את התערוכה.
***
התערוכה "התנועה: קיבוץ באמנות הישראלית" עוסקת בקיבוץ כתופעה ייחודית, ומתמקדת באמנים ובאמניות חברי קיבוץ ובני קיבוץ, אמנים שיצרו או יוצרים בו ומחוצה לו, שהגיבו לעולם הקיבוץ או הושפעו ממנו. התערוכה נהגתה במהלך השבועות והחודשים שלאחר שבעה באוקטובר 2023, ימים שבהם שבו הקיבוצים ותפסו את מרכז הבמה ואת לב השיח הציבורי בישראל ונפתח מחדש הקֶשֶב להקשריו ההיסטוריים, האידאולוגיים, החברתיים והגאוגרפיים של הקיבוץ.
אותה תפנית מטלטלת בחיי המדינה עוררה גם בקיבוצים עצמם חשבון נפש והביאה להסרת חסמים פיזיים וסמליים. ביטוי לכך ניכר בתנופת הפעילות מצד מוסדות התנועה הקיבוצית, יד יערי ויד טבנקין, לצד יוזמות והתארגנויות מוסדיות ופרטיות אחרות, ובעידודו הפעיל של ליאור שמחה, העומד בראשה. "היגון על 7 באוקטובר לוקח אותנו לחשיבה מחודשת על מי אנחנו ומה תפקידנו", סיפר באחד מהראיונות הרבים שלו לעיתונות, והוסיף כי "התביעה לחשבון נפש שאנחנו מפנים החוצה, ובצדק, צריכה להיות מופנית גם פנימה.
***
אף שהעבודות המוצגות בתערוכה הנוכחית לא נוצרו בעקבות הנסיבות הטרגיות של אירועי שבעה באוקטובר או בהתייחס אליהם, היא מהווה תולדה של נסיבות הזמן הזה. היא מציגה את הקיבוץ באמנות מנקודות מבט היסטוריות ועכשוויות באמצעות ריבוי קולות, המאפשרים להתבונן בפניו השונות מאז קום המדינה (ובמקרים מסוימים גם לפני כן) ועד היום. התערוכה מאירה סוגיות הנוגעות לחיי היומיום בקיבוץ, לתמורות שחלו בו ולחיים במרחב הישראלי ככרוכים אלו באלו. גם העובדה שבעת הצגתה אנו נמצאים עדיין בימים של מאבק על זהות החברה הישראלית הופכת אותה לחלק ממהלך ניסוח הנרטיב הישראלי ולתזכורת מחייבת לא רק למי אנחנו ומניין באנו, אלא גם לאן מועדות פנינו.
שם התערוכה מעורר קשת של "תנועות" אפשריות: הן אסוציאציות לתנועות קונקרטיות, כגון התנועה הקיבוצית, תנועת העבודה ותנועות הנוער, והן מחשבות על תנועת מטוטלת בין עבר לעתיד, על תנועה לעבר יצירה ובריאה מחדש, זאת בשונה ממצב שהוא טכני, סטטי או מאובן. בכך מציבה התערוכה את הקיבוץ כרעיון שלא נס לחו, כזה שביסודו מבעבעות תכונות של התחדשות והשתנות ברוח הזמן. כותרת המשנה של התערוכה מפנה ל"קיבוץ" כערך הנטוע באמנות הישראלית, בכלל זה האמנים, העבודות והנושאים, הכלולים בו.
***
הולדתה של אמנות הקיבוץ הייתה תופעה חסרת תקדים, גם בקנה מידה עולמי ונבדלה מהותית מתנועות אמנות אוטופיות וקולקטיביות אחרות שקמו במאה ה-20 – מהאוונגרד הרוסי בראשיתה, עבור דרך "אמנות הסצנה האמריקאית" של שנות ה-30, תנועת הבאוהאוס וקבוצות אוונגרד באנגליה ועד ההיפים בשנות ה־60 – שאף אחת מהן לא החזיקה מעמד לאורך זמן. ייחודה של אמנות הקיבוץ בכך שלא הייתה רק תגובה פוליטית או אסתטית, אלא התקיימה כחלק ממסגרת חברתית אורגנית וממארג של חיי יום-יום: היא התפשטה במרחבים הציבוריים והפיזיים של הקיבוץ כמרכיב חיוני של החיים השיתופיים, עוצבה מתוך מרחב קהילתי שבו נוצרו, בין השאר, מערכות חינוך, עבודה וטקסים, וביקשה לשקף גם ממדים ביקורתיים שבין חזון אוטופי לחוויות אישיות.
ריבוי פניה של אמנות הקיבוץ – היותה מגויסת לרעיון אידיאולוגי, אך גם ביקורתית לפרקים, מייצגת תפיסה חברתית ובד בבד מעניקה ביטוי ליחיד – הופך את הניסיון לאפיין אותה למרתק במיוחד. המבט הרטרוספקטיבי, המוצג בתערוכה מציע קריאה אחת מתוך ריבוי אפשרי של נקודות מבט, ואינו מתיימר להקיף את מכלול העושר והגיוון של הנושא או לייצג את כלל האמנים הפועלים במסגרתו. יותר משהוא מצביע על הנושאים, על העבודות ועל האמנים הבולטים בתחום, הוא מבקש לפתוח אותו לרשת של הקשרים, של השפעות ושל ציטוטים.
הצילומים מתוך התערוכה
יניב שפירא הוא בן וחבר קיבוץ יזרעאל; אוצר וחוקר
אמנות, מנהל ואוצר המשכן לאמנות, עין חרוד, לשעבר
תגובות לדף זה
דפים לוח אלקטרוני
נמצאו 0 תוצאות
עדיין אין תגובות לדף זה.
מוזמנים להגיב!