פרידה מיאיר. שלום לגרבוז / קרני עם עד
מותו של יאיר גרבוז, בגיל שמונים וקצת, הפתיע אותי ויותר מכך העציב אותי מאוד. אהבתי את האיש, את אמנותו וכתביו שופעי ההומור, ושמחתי מאוד שבא לבקרני בפתיחת תערוכתי בגלריית לוחמי הגיטאות, במרץ 2023. מאז נהגנו להתכתב, אני זה ששלח טורים וציורים והוא שמיעט להשיב, ובכל מפגש אהבתי את שנינותו ופקחותו שבאו לידי ביטוי בספריו ובשורות שצירף לציורים שהרבה להציג.
ידידו הקרוב ביותר, יעקב דורצ'ין, ציין לאחרונה 80 שנות ותערוכה של פסלי הברזל שלו מוצגת בגלריה גורדון. גרבוז לא הגיע לפתיחה מכיוון שחש ברע, ואז הבנתי שאם יאיר לא מגיע לדורצ'ין אז מצבו בכי רע. כמעט ואין בנמצא אמן פלסטי חשוב, וגרבוז היה חשוב, שידע לשלב כתיבה מרהיבה לצד עבודות אמנות יפות ששילבו אמירת מחץ או בדיחה פרטית.
זכור לי הרישום הקטן שיצר לפני שנים אחדות תחת הכותרת "השפה העיוורית". יאיר גרבוז היה לעדותו היפוכונדר לא קטן אבל לא לקה במחלות שאפיינו את בני גילו המתקדם. לכן הופתעתי כשהבנתי שמדובר היה בסרטן.
יאיר גרבוז. אחרי מות, להיות יצוק מברונזה בכיכר פריזאית (צילום דוד עינב)
***
בשנת 2010 כתב גרבוז את הספר עב הכרס "אוי ארצי- מכתבים לחבר צרפתי בדרך לישראל". גרבוז בדה חבר כזה וכתב לו מדוע עליו לעלות ארצה ויותר מכך מדוע עליו להימנע מכך. תוך כדי קריאה לא חדלתי מלצחוק, בדומה לטורים שפרסם במדור הסאטירי "דבר אחר". באופן אישי זכור לי מה שכתב על פרשת נערי הקיבוצים מהמוסד החינוכי "אופק" בעברון, שבמסע לפולין הזמינו חשפן וחשפנית לחדרם במלון (גילוי נאות: אני זה שפרסם את הפרשה בעיתון "קיבוץ"- ק.ע): "החדרנית במלון ניקתה את שארית הפליטה".
כמה הגיגים של גרבוז מתוך הספר "אוי ארצי" שמשיקים גם למה שקורה כאן בשנת 2026. "תם יום הזיכרון ותחלוף שעה והכל מוכנים לטכס המשואות - תיבת נוח עם 12 זוגות של פירומנים: דרוזי ואתיופי, צ'רקסי ורוסי, עיוור מקרב ופצוע מפיגוע, חקלאי ופושט רגל, מורה ושכנו מקו העוני, תעשיין וניצול שואה, חרדי והלום קרב, נער מחונן וקצין המבחן שלו". על הבחירות לכנסת כתב: "כאשר מצביעים בפתק ריק, אכן נמנעים מהכרעה, שהרי גם אם הפתקים הריקים יזכו לרוב, לא ייבחר פתק ריק לראש ממשלה, אבל - אם אדם רוצה גם להימנע וגם להשפיע, הוא יכול לבחור באדם ריק".
ועליו עצמו כתב: "בשנת 1934 עלו הוריי מאירופה לארץ ישראל למחוק ולהימחק בה. אני, שמבין רק מה שאפשר לאבחן דרך ציור.. הוריי, כמו גם מורי הציור הראשונים שלי, לימדוני למחוק ולטשטש. הבשורה הטובה היא שהזיכרון חזק מהמתנכלים לו".
דווקא בפתיחת הספר כתב גרבוז כיצד היה מבקש למות בתור קיבוצניק לשעבר (כפר החורש שם היה ילד חוץ-ק.ע) "החלטתי לצוות שאחרי מותי יעטפו את גופי בתחבושת של גבס עד שאהפוך למומיה לבנה, ואז יצבעו על חזי כתם אדום .. ויניחו אותי על מיטת שדה מתקפלת ולידי ספל פח לשתייה ומנורת נפט למאור .. ואהיה חלק מחצר הקיבוץ הישנה והמשוחזרת ובני נוער יעברו על פניי ולא יהיה לי איתם שום ויכוח, אפילו לא שיג ושיח לוחמים. גולם, לא גבס, טבוע במסכת שאף פעם לא היה שותף בה, אך נולד ממנה ובתוכה ימות".
געגועים לגרבוז אחר מוות בטרם עת.
יאיר גרבוז, סגרו את המתנסים ויצאו לעשות מלחמה 1982, טכניקה מעורבת על
דיקט, אוסף מוזיאון חיפה לאמנות (צילום: דניאל חנוך). התערוכה - "התנועה - הקיבוץ
באמנות הישראלית", תפתח במוזיאון רמת גן ביום חמישי, 30.4.25
***
זיכרון מגרבוז / עזרא דלומיאת יאיר גרבוז למדתי להכיר בימי עבודתי בבית "דבר" כעורך "קיבוץ" – כך נקרא אז שבועון התנועה – בשנות ה-90 של המאה הקודמת. בכל יום שלישי הוא היה מגיע לישיבה של חבורת "דבר אחר", המוסף הסאטירי המצליח של העיתון, כדי להכינו לפרסום ביום רביעי. "דבר" היה אז בימי דעיכתו וככל שדעך, כך "דבר אחר" עלה ופרח.
יום רביעי היה גם יום ההופעה של "קיבוץ", כך שההמולה בבניין הייתה רבה. לשבחו של "דבר" ייאמר שהמערכת הייתה בחלל פתוח, שבה כולם ראו את כולם ולא כל עיתונאי בכוכו. גם המחשבים לא היו אישיים, ראית מחשב פנוי – הקשת קוד ונכנסת.
ההתחככות הזו, של הכל בכל, נתנה לי הזדמנות להציע אייטמים משלי "לדבר אחר". במוסף "הקולקטיבי" הזה לא היה נהוג לתת קרדיטים אישיים, אלא לציין בתחתית העמוד את שמות המשתתפים במוסף. יודעים מי כתב, אבל לא יודעים מה כתב.
באחת הפעמים שגרבוז דחה אייטם שהצעתי, הוא ראה את האכזבה על פניי ואמר: "אתה הרי רוצה להופיע ברשימת המשתתפים, אז נוסיף אותך גם בלי אייטם. יחשבו שכתבת..." ידע צדיק את נפש האגו שלי...
יאיר גרבוז מספיד את לב פיסחוב, חייל לא יהודי שנקבר מחוץ לגדר בבית שאן (9.8.93)
(צילום: דוד עינב)
תגובות לדף זה
דפים לוח אלקטרוני
נמצאו 0 תוצאות
עדיין אין תגובות לדף זה.
מוזמנים להגיב!