יונדאי אקסנט 2008, 2172164, האוטו הראשון והעדין והשברירי שלי, מרגישה אשמה על שזנחתי אותך במגרש של אלבר בעפולה ואפילו לא היה לי זמן להיפרד ממך כראוי. זאת אומרת, איך כראוי? איך נפרדים מאוטו? לחתול או כלב הייתי מרגישה ככה, אבל אתה לא חתול.

טוב, מה זה משנה, אולי בכל זאת יש נשמה גם למכונות, בכל אופן, לך יש. אני בטוחה. כי אותו היום, כשיצאתי מהחנות של שמעון באפיקים לא הצלחת להניע. קראתי לשמעון והוא עזר לי. חשבנו, אולי זה המצבר, אבל המצבר היה חדש יחסית ולא השארתי אורות דלוקים כמו בהתחלה כשלא ידעתי איך מתנהגים עם אוטו, כי אף פעם לא היה לי אוטו ואף פעם לא עלתה לי מחשבה כזאת בראש, שיכול להיות לי אוטו, כמו שאנשים לא העלו בדעתם הרבה שנים שכדור הארץ הוא עגול ושהארץ מסתובבת סביב השמש ואתה היית הראשון שהרחיב את התפיסה העצמית שלי ובהתחלה, כל פעם שנכנסתי אליך, הייתי מופתעת מחדש, מלאת פליאה מזה שאתה עומד שם ואתה שלי, פרטי, ולא של הקיבוץ ולא של סידור הרכב שמגביל את חופש התנועה (וזה בסדר) וגוזל את הפרטיות, וגם זה בסדר, כי ככה העולם נברא.

בכל אופן, שמעון הניע את האוטו עם הבוסטר והמשכתי לגשר אבל בדרך נכנסתי לאשדות ושם, ליתר בטחון, השארתי את המנוע עובד ונכנסתי לקנות עוגה אצל ניקה. המשכנו לגשר. נכנסנו לקיבוץ והגענו אל מול הכלבו, האלונית, ושם נעצרת. לא יכולת לזוז יותר. הזמנתי גרר. אני כבר לא זוכרת איזה חלק התקלקל אבל יכולת להיעצר גם באמצע הכביש בין אפיקים לאשדות, או בין אשדות לגשר שזה כביש בלי שוליים ולא עשית את זה, ואת זה אני לא שוכחת.

החיים הסוציאליים שלנו בכביש היו לא פשוטים כי כולם ראו שאתה שברירי ואין לך כוח להאיץ ואני אף פעם, כמעט אף פעם לא עוקפת אף אחד, חוץ מטרקטורים לפעמים, וכולם עקפו אותי בעליות ממנחמיה לגשר איפה שהם רק יכלו (יש שם פס לבן בהרבה מקומות) ובכלל בכביש, וצפרו (בעיקר המשאיות)  ולפעמים זה היה כמו, מה את עושה בכביש בכלל? כזה..          
               

בבילה שואל, איזה אוטו קנית? טויוטה קורולה, אני אומרת. טויוטה? אמרת טויוטה אמרת הכל, הוא אומר. בבילה הוא האיש שעושה לי את המסגרות לתמונות. יש לו גלריה מבולגנת ברסקו, עם המון פרופילים יפיפיים (איזה פרופיל יפה! זה עץ אלון סורי, את לא מבינה, הייתי מתחתן איתה) וזכוכיות ומזגן שלא עובד כבר שנתיים או שלוש (למה אתה לא מתקן? אני רוצה להרגיש מה שבני ישראל הרגישו במדבר) והוא מטאטא את הרצפה במטאטא עם חצי מקל (למה לך להתכופף ככה? אני אוהב את המטאטא השבור הזה, הוא מטאטא יותר טוב מהמטאטאים הבורגנים) יש לו ידי זהב וראש מטורף (מה נשמע? שרק לא יהיה יותר טוב) יש לו אמירות כאלה, פעם ישבתי ורשמתי אותן, צרפתי לקובץ של דברי חכמים (חז"ל, הרב קוק, איינשטין)  אולי יהיה מזה סיפור, אבל עכשיו אנחנו בטויוטה.

אז טויוטה. העברתי אליה את הבעלות. העברתי את רישיון הרכב, העברתי את תו הנכה שלי. האמת, אני עוד לא מסונכרנת איתה. אני עדיין לא זוכרת בעל פה את המספר שלה. אני סומכת עליה אבל לא רגישה אליה, כמו שהייתי אל היונדאי שלי, העדין והשברירי. היא חזקה כמו סוס שחור שרוצה לדהור (היא בצבע כסף). אני עוברת איתה חיי חברה אחרים לגמרי בכביש. עדיין, הרבה עוקפים אותי (אני אוהבת לנסוע לאט) אבל אני יכולה לעקוף בחזרה, אם אני רוצה, אני יכולה להאיץ, אני יכולה לדרוש את הכבוד המגיע לי, אני מרגישה יותר בבית על הכביש. בערב אני הולכת את העלייה מהשער של מפעל הגבס עד השער שמול ההר.

יונדאי אקסנט 2008, 2172164. חרדת נטישה