ציינתי לעצמי בשמחה ובסיפוק שיש בנו עוד 'שאריות של קיבוציות'. שהשכן הרגיש בנוח להתקשר אליי, שאני יודעת איפה הוא גר, שאני יכולה להיכנס לביתו כשאין תשובה

לפני כשבוע הגעתי הביתה באחד הלפנות-ערבים, וכבר השתרעתי על הספה, לזמן מהנה וחביב של לא-לעשות-כלום ולבהות במיני תוכניות טלוויזיה לא חשובות כדי להסיט את המחשבות למרחבי האסקפיזם המופלאים.

 

את המנוחה שעטפה אותי הרעיד טלפון מחבר קיבוץ, שלא ברור לי מדוע אני רואה את שמו על הצג שלי. ואני כמובן עונה.

 

אנחת רווחה מהצד השני "סוףסוף מישהו מהקיבוץ עונה!". ובאותה נשימה של אותה אנחה הוא מבקש אם אוכל לקפוץ לביתו ולראות מה עם אשתו, שכבר זמן ארוך לא עונה לו והוא מודאג.

 

ביתם נמצא ממש מעבר לשביל. הרשיתי לעצמי לצאת למשימה בלי חזייה (נו... חסכתי לכם קודם את המידע שדבר ראשון שעושות כשנכנסות הביתה זה להוריד נעליים וחזייה – זו המשמעות האמיתית של להגיע הביתה!), ויצאתי להציל את המולדת, או לפחות את השכנה.

 

סקרנים איך זה נגמר? קפצו לסוף הטור.

***

אי שם בשנות השבעים המאוחרות בואכה השמונים המוקדמות הבינו בקיבוצִי שהטכנולוגיה כבר מאפשרת להתקדם צעד קטן, והימים בהם ניתן וצריך להסתפק בטלפון הציבורי האחד שהיה סמוך לחדר האוכל עוברים-חולפים להם. בניסיון לשמור על צניעות, שלא לומר: על דלות, שלא לומר: להיזהר מראוותנות, החליטו שטלפון בכל בית זה מוגזם, לעומת זאת טלפון בכל שכונה – זה מותאם. אין לי מושג כיצד נעשתה ההחלטה במרפסתו של מי יותקן 'הטלפון השכונתי', אך כיוון שבאותם ימים אבא שלי קיבל תפקיד במשרד הביטחון ונדרש להתקין טלפון בבית, נקבע כי הטלפון השכונתי בשכונה שלנו – יותקן אצלנו.

 

ואכן – במרפסת ביתנו סודר חיש קל מדף קטן, ועליו הוצב אחר כבוד טלפון חוגה, שישמש את כל השכונה.

 

כשהטלפון היה מצלצל - מהצד השני הייתה דודה, או אח, או חבר קרוב, או קוזינה רחוקה – מבקשים מאתנו אם אפשר בבקשה לדבר עם פלוני או אלמוני, אחד השכנים מהבתים שסביב ביתם של הוריי.

 

במקרה שאחותי הקטנה או אני היינו עונות לטלפון - היינו אצות רצות, מבואסות ומבוישות, לבית השכנים, דופקות במבוכה על הדלת וקוראות לשכן או לשכנה.

 

אבא שלי לעומת זאת, חסך בצעדים.        
הוא היה נותן שאגה, שקולה היה מהדהד מקצה השכונה ועד קצהּ: "ברדאאאאח - טלפון!" או "הירשמאאאאן – טלפון" ואם אחרי רגע לא היה מגיע איזה שכן בנעלי בית ופיג'מה, או שכנה שכבר הספיקה להחליף לחלוק בית, (מי אמר בלי חזייה??) היינו מרימים שוב את השפופרת ואומרים "הם לא בבית". ולפעמים גם 'לוקחים הודעה'.    
מיותר לציין שאחותי ואני היינו מתכווצות בבושה-אין-קץ כשאבא שלי היה מרעיד את השכונה עם השאגות שלו, ורגע אחר כך מתפוצצות מצחוק, כי זה מה שעושים כשאבא עושה בושות...

 

ככה היה בידינו תמיד מידע משמים וחסר חשיבות על השכנים: מתי מתוכננת נסיעה לעיר, מתי יגיעו הבני דודים להתארח, מי חולה, מי עצוב ומי מתגעגע.

 

חלפו כמה שנים טובות, הטכנולוגיה עשתה עוד צעד קטן וגם הקיבוץ, טלפונים חולקו בנדיבות לכל בית, הטלפונים השכונתיים נכנסו לבתים, אבא שלי הפסיק להרעיד את השכונה בשאגותיו: "מירברררררג – טלפון!" או "מרכוווווס – טלפון!" והשאר היסטוריה.

***

ואיך נגמרה ההקפצה שלי לבית השכנה, אתם שואלים? הכל עניין של מכשיר שמיעה שכנראה לא כוון נכון.. לשכנה - לשמחת כולנו - שלום. בדרך חזרה הרשיתי לעצמי לקטוף, בלי לשאול!, ליצ'י אחד מהעץ של השכנים (שכר הולם!), חציתי את השביל וחזרתי אל ספתי האהובה.

 

ציינתי לעצמי בשמחה ובסיפוק שיש בנו עוד 'שאריות של קיבוציות'.  
שהשכן הרגיש בנוח להתקשר אליי, שיש לו בכלל את המספר שלי, שאני יודעת איפה הוא גר, שאני יכולה להיכנס לביתו כשאין תשובה (עדיין במבוכה קלה), שכולנו יודעים את השמות אחד של השני של השלישית, ושבסוף יש גם עץ ליצ'י שאפשר לסחוב ממנו, חלילה לא לגנוב, פרי אחד. והכל עדיין מעבר לשביל.

 

אני ומשפחתי על המרפסת. הטלפון אינו בתמונה, אבא כן (הצילום מאלבום המשפחה)