"תגידי לי סמדר", אמר הדוקטור, לתת כדורי ויאגרה לאדם בן שמונים ושתיים החי עם קוצב לב! זה לא נראה לך קצת מוגזם?"

"תגיד לי יחזקאל," נזף הדוקטור בחבר הוותיק, "אתה החלטת להתאבד או מה! אדם בגילך? ויאגרה? ועוד עם קוצב לב?"

"וי...וי... ויאגרה?" גמגם יחזקאל

"נו טוב... טוב... אני לא אגיד לך כלום, בגילך אתה כבר זכאי לעשות מה שבא לך," ויתר הדוקטור  "בוא נעבור על הבדיקות האחרונות שלך..."

כבר למעלה מעשר שנים שרבקה מכהנת כמרכזת ועדת הרווחה והבריאות בקיבוצנו.

למרות היותה חסרת כל הכשרה פורמלית בתחום, סיגלה לעצמה רבקה עם השנים חושים דקים שבדקים לאבחנת מצבים של מצוקה.

יום אחד הבחינה רבקה במרים, חברה כבת חמישים תוססת ועליזה בדרך כלל, יושבת לבדה ליד שולחן שבקצה אולם חדר-האוכל ופניה הנפולות טובעות כמעט בצלחת המרק שלפניה. כמרכזת ועדה וכאדם, לא תניח רבקה לתופעה כזו מבלי לרדת מיד לחקרה. היא נטלה את מגשה והתישבה ליד מרים. "קרה משהו?"

"הכול בסדר," חייכה מרים במבוכה.

רבקה לא וויתרה: "נו... נו... לי את יכולה לספר הכול. משהו עם הילדים?" ניסתה לנחש.

"לא, לא... הילדים בסדר גמור."

"אז עם רובק'ה?"

מרים שתקה והשפילה את עיניה. לא היה עוד צורך בדיבורים. רבקה כבר טיילה בתוך מוחה של מרים כבתוך שלה.


"אז הוא לא מצליח?" ירתה בטון הרגיל ביותר, כאילו התעניינה לדעת אם המרק אינו מלוח מדי. מרים הסמיקה והחזירה את הכף המלאה לצלחת. "נו... וזה הכול? לרגע כבר חששתי שבאמת קרה ביניכם משהו." רבקה הסיטה את מגשה לצד השולחן ורכנה לעברה של מרים: "אבל באמת, חביבתי, הרי זה ממש לא עניין גדול. בן כמה הוא כבר רובק'ה שלנו? עבר את השישים? תאמיני לי שהוא בחברה טובה. אני הרי יודעת על מה אני מדברת. הצעת לו לקחת כדור? נו... את מתביישת... אין דבר, תשאירי את זה לי, אני כבר אחליף עימו מילה."

האם קיימה רבקה את הבטחתה "לדבר" עם רובק'ה? הדעת נותנת שכן. ראשית משום שרבקה תמיד ממלאת הבטחות, ושנית, משום שתוך ימים ספורים שבו הצבע הוורוד ללחייה של מרים, ושמחת החיים לרצד בעיניה.

לאחר שיצא יחזקאל קרא אליו הדוקטור את האחות הראשית. "תגידי לי סמדר, את רוצה באמת להרוג את המסכן? אני מתכוון ליחזקאל, לתת כדורי ויאגרה לאדם בן שמונים ושתיים החי עם קוצב לב! זה לא נראה לך קצת מוגזם?"

סמדר נטלה את התיק האישי מידיו של הדוקטור. "אני באמת לא מבינה," מלמלה במבוכה, "אולי שולה יודעת." הדוקטור לחץ על כפתור האינטרקום ושולה, המזכירה הרפואית הוותיקה נכנסה לחדר.

סמדר העבירה אליה את התיק. שולה שלחה מבט שואל בפניהם החמורות של הדוקטור והאחות הראשית, אחר העיפה מבט ארוך לתוך התיק. לפתע התבהר מצחה והיא פרצה בצחוק: "כן, אני רשמתי את זה. ומה אתם רוצים? רבקה בעצמה ביקשה ממני. היא אמרה שזה 'דיני נפשות'. היא אמרה שרובק'ה הסכים לקחת ויאגרה רק בתנאי ששום דבר לא יירשם בתיק האישי שלו... אבל אני הרי הייתי חייבת לרשום את זה איפשהו, לא?"  (וכן, זה היה עוד לפני שהקיבוץ ערך ביטוח "מושלם" לכול החברים. רק ה"כרוניים" היו מבוטחים וזכאים להנחה בתרופות. אז איך להגיד את זה בצורה עדינה, קצת "עבדנו" על הקופה).

ויאגרה. הצבע הוורוד שב ללחייה שח מרים