תערוכת "ערימה" של האמנית ד"ר זיוה ילין מכונה בפי האוצרת תמר הורביץ ליבנה (כברי) "תערוכת יחידה", למרות שהכוונה לתערוכת "יחיד" בלשון נקבה. כמנהג הימים הללו, לא מן הנמנע שההתייחסות הזו עשויה להיות גם לעבודת "היחידה המובחרת" של תלמידי בית ספר מנור-כברי שסייעו לילין בפיסול אובייקטים אחדים בחלל גלריית כברי. מדובר, בהתייחס לשם המפורש, בערימה של רהיטים וחפצים ביתיים המוצבים במרכז הגלריה - למראית עיין רהיטים בעלי גוון מונוכרומטי חום - אבל בדרכה המערימה של ילין מדובר ב"קליפה", ב"עור", ב"גלד" של תשמישי הבית הקיבוצי הישן.

זיוה ילין עטפה את הרהיטים בנייר אריזה חום ובדבק, ואחר כך (בטכניקה שפיתחה) הפשיטה אותם והותירה אותם חלולים ונטולי כוח כבידה. התל הנוסטלגי מבית אבא שנותר ריק ומחצר בארי, צובר בתוכו זיכרונות והוויה של עקירה, פרדה, התרפקות והתפרקות. הערימה הזו מזכירה ערימות אחרות של העבר היהודי המדמם, אבל האוצרת תמר הורביץ ליבנה (בת עין החורש וחברת כברי) מתייחסת בדף שהוציאה גם לערימה של עגנון, למכלול עבודתו של אמן הדאדא הגרמני קורט שוויטרס , אל ולטר בנימין וכיו"ב. ערימות דומות העסיקו, אליבא ד'הורביץ ליבנה, גם אמנים כלארי אברמסון, רלי דה פריס, והמשוררת ענבל קליגר שכתבה : ".. הימים נערמים בנו, בערימות גבוהות/ ספוגי לחות, סתורי שמיכות/ האם בתחתיתם/ הצפנתי פעם את נפשי/ כעדשה קטנה?"

אבל לא רק ערימת הרהיטים הנתמכת בעמוד המרכזי של גלריית כברי מערימה בדרכה. זיוה ציירה בזפת ועל רצועות נייר שאוחדו להן יחדיו בגליל שעוטף את הקיר החזיתי, נוף בראשיתי של קיבוץ כברי בו שהתה לטובת העבודה על התערוכה. כברי, קיבוץ גלילי בנוף טוסקני, נראה צחיח וחף מחורש כמו היה שחזור של בית הערבה שקדם לו. נוף בארי, שמופיע על תריס עץ ועל קיר נוסף מחוץ לחלל הסגור, מחצין עצים גבוהי צמרת. כך התחלפו להם הגליל המערבי (כברי) והנגב המערבי (בארי) ולבשו כסות לא מאפיינת. הדעת הרחיקה לעבודה המושגית של יעקב חפץ (אקס אילון) ודב הלר ז"ל (נירים) שיצרו מפת משקעים בין שני הקיבוצים לאורכה של הארץ (משקעים 1979) כדי לבטא את הפער בין אפשרות קיום חקלאי בצפון ובדרום.