{י} וַיְדַבֵּר יְהֹוָה אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: {יא} פִּינְחָס בֶּן אֶלְעָזָר בֶּן אַהֲרֹן הַכֹּהֵן הֵשִׁיב אֶת חֲמָתִי מֵעַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּקַנְאוֹ אֶת קִנְאָתִי בְּתוֹכָם וְלֹא כִלִּיתִי אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּקִנְאָתִי: {יב} לָכֵן אֱמֹר הִנְנִי נֹתֵן לוֹ אֶת בְּרִיתִי שָׁלם: {יג} וְהָיְתָה לּוֹ וּלְזַרְעוֹ אַחֲרָיו בְּרִית כְּהֻנַּת עוֹלָם תַּחַת אֲשֶׁר קִנֵּא לֵאלֹהָיו וַיְכַפֵּר עַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל: {יד} וְשֵׁם אִישׁ יִשְׂרָאֵל הַמֻּכֶּה אֲשֶׁר הֻכָּה אֶת הַמִּדְיָנִית זִמְרִי בֶּן סָלוּא נְשִׂיא בֵית אָב לַשִּׁמְעֹנִי: {טו} וְשֵׁם הָאִשָּׁה הַמֻּכָּה הַמִּדְיָנִית כָּזְבִּי בַת צוּר רֹאשׁ אֻמּוֹת בֵּית אָב בְּמִדְיָן הוּא: (פ) {טז} וַיְדַבֵּר יְהֹוָה אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: {יז} צָרוֹר אֶת הַמִּדְיָנִים וְהִכִּיתֶם אוֹתָם: {יח} כִּי צֹרְרִים הֵם לָכֶם בְּנִכְלֵיהֶם אֲשֶׁר נִכְּלוּ לָכֶם עַל דְּבַר פְּעוֹר וְעַל דְּבַר כָּזְבִּי בַת נְשִׂיא מִדְיָן אֲחֹתָם הַמֻּכָּה בְיוֹם הַמַּגֵּפָה עַל דְּבַר פְּעוֹר:

באמצע פרק כ"ה מתחילה לה פרשת פנחס....

הנציב מוולוז'ין - הרב נפתלי צבי יהודה ברלין (1816-1893), פירש את הברית שכרת האל עם פנחס: "הנני נותן לו את בריתי שלום", כברית המגנה על פנחס עצמו מפני קנאותו: בירכו במידת השלום, שלא יקפיד ולא ירגיז. סכנתו של הקנאי היא שרגש הקנאות לא יעזבו לעולם, ועל כן ברכו האל שיהא תמיד בנחת ובמידת השלום. כלומר, על פי פירוש זה, האל מברך את פנחס שילך בדרכי שלום מכאן ולהבא, ומעדיף את דרכי השלום, ולא את קנאותו של פנחס.

הרבה גליה סדן שואלת איך אנחנו פועלים ופועלות בהיותנו נתונים בקונפליקט – באלימות? בכוחניות? בדיון ענייני? או אולי – בוויתור? סביר להניח שהתגובות שלנו תלויות באישיותנו, ומשתנות במצבים שונים. אבל כדאי לשים לב שבמדינה שלנו, הרגילה סכסוכים בכוח פיזי, יש דוגמאות למאבק אחר: אנשי "כיכר הלחם" נקטו מחאה שקטה אך בוטה, והתיישבו בלב אזור עשיר - כיכר המדינה בתל אביב - במחאתם נגד התוכנית הכלכלית.

המשפחות החד הוריות, בעיקר אימהות, צעדו לירושלים ושבו מול הכנסת, במחאה נגד אותה תכנית. או המאבק על שחרורו של גלעד שליט באמצעות צעדות ואוהל מחאה.

***

הרבה תמרה כהן אשכנזי דורשת את השם "כָּזְבִּי" שבא משורש כז"ב. כזבי וזמרי באים ממשפחות הנהגה, המוזכרת כאחראית לחטא. אנחנו לא אוהבים את הקנאים. ההיסטוריה עוד פחות. התורה נזהרת מהם כמו מאש. את הגבר שמקנא לאשתו שולחים אל הכוהן להתקרר. שמעון ולוי שקינאו לאחותם לא זכו לנחלה בארץ. את העשן שיצא מהקנאים ששרפו גרנות בבית השני אפשר להריח עד כאן. יש יוצא דופן.- גיבור הפרק שלנו, פינחס, שמקנא את קנאת ה', משפד על דעת עצמו ראש שבט בישראל ונסיכה מדיינית וזוכה לברית שלום ולכהונת עולם. מוזר שמשתמע מדבריה שהיא מצדיקה את פנחס.

רש"י טוען שעצם היותה של כזבי בת מיוחסת מלמד על שנאתם של המדיינים לישראל. (תזכורת – יתרו כהן מדיין היה חותנו של משה רבנו...) הם לא רק שלחו את בנותיהם לזנות אלא היזנו אפילו בת מלך. הוא מעביר את האחריות מכזבי – הפרט, אל כלל המדיינים.

יוסי בבליקי (יוצר מוסיקאי ושדרן רדיו) מתחלחל על הפרוטקציה הזאת. למה זכה פינחס דווקא, שהזעם הקדוש והספונטני שלו יזכה אותו לתהילה ולא לדיראון? מהו ההבדל? רש"י כותב שבשביל להבין את ההבדל צריך להיכנס אל מאחורי הקלעים של הסיפור ושל נפש האדם. הרי כשאדם עושה דין לעצמו בשם אמונה גדולה ולוהטת – תמיד כדאי לקלף ולחפש את האינטרס הנפשי, הכלכלי, או החברתי ש"מניע" ומתדלק את פעולתו הפָנָטית.

פינחס היה הנכד המנודה. היחיד במשפחת אהרן שלא זכה לכהונה. כשעשה דין לעצמו והרג את האיש הישראלי והמדיינית – הוא הרג גם את הסיכוי שמישהו יחליט בכל זאת לצרפו למועדון האקסקלוסיבי המשפחתי. שהרי אפילו באבק של חרב אסור להשתמש בבניית המזבח והמשכן ולכן לא יתכן כוהן ששופך דמים. הוא הרג את האינטרס שלו עצמו, את חלומו, ופתח רף מחייב לקנאי החובב. אם רצה להיות גיבור – שיהיה גיבור על חשבון האינטרסים והחלומות שלו, לפני שיפרק את חלומותיהם של כולם.

פנחס דוקר את כזבי וזמרי; צייר: Jeremias van Winghe  (1585- 1645)

אהרון פולאק:  (1892‏-1960) סופר, מתרגם, מורה וחוקר מקרא ולשון, מוצא בתפילה: "למען שמתו כמלאכי מרומים, הלובש אורים ותומים, מצווה לבוא במקדש בקידוש ידים ורגלים ורחיצת מים, לחולת אהבה, הושע נא".

למען פנחס בן אלעזר בן אהרן הכהן, שקינא לה' וברומח שבידו דקר למוות את זמרי בן סלוא ביחד עם ה“יפהפיה” הנכרית כזבי בת צור, שלפי המקרא הפקירה עצמה כדי להתעות את ישראל. בפסקה “שמתו כמלאכי מרומים”, ברור שהפייטן הסתמך על הנאמר על כך בגמרא: “בקשו מלאכי השרת לדחפו (לפנחס), אמר להן (הקב"ה): הניחו לו, קנאי בן קנאי הוא” (סנהדרין, פ"ב עמ' ב': הרמז כאן ללוי בן יעקב שנקם בבני שכם, שטימאו את דינה אחותו).

בהסתמכו על כל הנ"ל אומר הפייטן “למען שמתו כמלאכי מרומים”, היינו, למען פנחס שנתעלה למרום כמלאך בדומה לאליהו. פולאק מוצא מעין שבח לפנחס בתוך תפילה שנאמרת מדי יום. מחריד.

פונדמנטליזם מתבסס על אמונה דתית שמקבלת את כתבי הקודש כפשוטם; שאיפה לחזרה לעיקרי היסוד הדתיים המקוריים לפי עמדות פוליטיות ואידאולוגיות שנקבעו בזיקה לסוגיות מודרניות. הפונדמנטליסטים מעוניינים ליצור מצב בו ההתקדמות האנושית לא תפגע בערכי הדת העליונים. הם קוראים לחזרה למקורות הדת והחלת חוקי הדת על החברה.

הסופר והמבקר משה גרנות מסכם ופוסק: פרשה זו נפתחת בתיאור השכר שמקבלים פנחס וצאצאיו על רצח מתועב של גבר ואשה בהיותם בעיצומו של אקט מיני. הרצח המפורט מצוי בפרשה הקודמת – "בלק". בפסוקים הללו מצויה התמצית של המחשבה הדתית האפלה הכוללת: קנאות, גזענות ושכנוע פנימי שהמעשה הנורא והמזוויע נעשה בשם האל ובברכתו.

כדאי שנישמר מהקנאים גם בדורנו, שלא ימיטו עלינו צרות צרורות.