תחילת  מאי 1959 ובקיבוץ דורות קובלים על אופי חג האחד במאי שהפך מיום של חשבון נפש אידיאולוגי, המבוסס על ערכי הסוציאליזם והעבודה ליום של בטלה נטולת כל בסיס הווייתי. בגבעת ברנר נתקלה אכילת הילדים בחדר האוכל בהתנגדות נמרצת. הילדים, כך נטען בעלון הקיבוץ, אינם מאפשרים להורים לאכול בצורה מסודרת.

על פי תקנון הרכב בעין החורש כל חבר יכול לקבל מכונית פעם בשנה תמורת תשלום הוצאות דלק. לביקורי חולים תינתן תחבורה פעם בשבוע. ביקורי נכדים יזכו את הסבתא והסבא  בנסיעה אחת לשנה. לקבלת אח, אחות, הורים המגיעים מחו"ל בשעות הלילה - תינתן תחבורה על ידי הקיבוץ.

בכפר מנחם (1959) הוחלט לוותר על סינורים המשמשים את עובדי המטבח וחדר האוכל. הסיבה –תורני הבישול וההגשה הצעירים המשתחררים מהצבא חושבים שמדי העובדים גורעים מכבודם  כקציני שריון וצנחנים במיל והם נראים בהם כטבחים בחדר אוכל צבאי.  

עשר שנים מאוחר יותר, 1969, וברמת יוחנן מכריזים כי לאחר מו"מ ממושך נענתה מזכירות הקיבוץ  לבקשתו של ד' לקבל את הקומה העליונה של מגדל המים כמקום מגוריו. אכן מצוקת דיור שהביאה לפתרון יצירתי. בכפר מכבי הסמוך מרעננים את ההחלטה לפיה נאסר השימוש בטלוויזיה פרטית בחדרים. על החברים להבין ולכבד החלטה זו.

בגבעת ברנר מדווחים, באותה שנה, על תינוקות שקיבלו שמות מפתיעים כמו: לירן, עידן, רביב, רינת, לירון. אין, לעומת זאת, שמות כמו משה, יצחק, יעקב. כך לשון ההודעה.

ראש הנקרה, הדלפק הראשון. חברים לא הסתגלו (באדיבות ארכיון הקיבוץ)

בדצמבר 1969 עברו חברי ראש הנקרה לאכול בשיטת ההגשה העצמית. לא כולם אהבו את השינוי. המתנגדים טענו כי "אין הרגשת בית, ממש כמו במסעדה"; "יש רעש ובלגן בלתי נסבל". "אני עובד מספיק קשה.. מגיע לי שישרתו אותי". "קשה לזכור לקחת הכל. תמיד צריך לחזור ולקחת מה שנשכח". תגובות התומכים נשמעו כך: "סוף סוף יש אפשרות בחירה ויש מה לאכול". "תענוג למצוא שולחן פנוי בכל שעה שבאים לחדר אוכל". "ההגשה לשולחנות בערב היתה נטל על התורנים".

קיבוץ חניתה של סוף שנות השישים לא הקל על עוזבים שרכשו השכלה על חשבון המשק. וכך נכתב בתקנון העזיבה: "על חבר העוזב  לשאת בהוצאות הכספיות אשר שולמו בפועל על  לימודיו (נסיעות, אש"ל, דמי לימוד) ביחס ישיר לזמן שהוא נשאר חייב ביום העזיבה, זאת על פי יחס של חודשיים עבודה כנגד חודש לימוד. החוב הנובע  מהסדר זה ינוכה מדמי העזיבה של החבר . אפשר להשיב את החוב בתשלומים.

חיל בשם ויקטור קיבל חבילה מקיבוץ דגניה א' ובה כובע גרב ומכתב קצר מסבתא מרים ברץ שסרגה את הכובע, בהיותה בת 85. ברץ התרגשה מאוד לקבל את מכתבו החוזר של ויקטור בו סיפר כי שמח לקבל את הכובע שעוזר לו בלילות הקור ושהוא נפעם במיוחד מדאגתה לחיילים.

הוא הציע לסבתא להיפגש בקיבוצה וביקש ממנה לצרף תמונה ולכתוב על עיסוקיה. מרים ברץ כתבה לחיל אותו לא הכירה, שהיא מאושרת לשמוע שהכובע קלע למטרה ושהוא חם ונעים. "אני בת שמונים פלוס, סבתא ל-16 נכדים וחמישה נינים. יש לי חמישה בנים שהגדול בהם בן 54." עוד הוסיפה שהיא עובדת שש שעות ביום ואוהבת סרטים, מסיבות, ושיחות עם בני נוער. "גם אם התכוונת לצעירה ממני אשמח לשמוע ממך  ולארח אותך בביתי. אם תחפש חברה צעירה אציג אותך בפני ילדיי והם יעזרו לך לבלות אצלנו".

מרים ברץ. חיזור מפתיע בגיל 85 (התמונה מוויקיפדיה)