נראה ששנינו השתנינו. שיחררנו והשתחררנו מהרבה קונבנציות

כבר כמעט שבעה חודשים אנחנו מתערסלות בחיק העמק. והחיק - בהתאם לאופי העונות בחלקת האלוהים הלוהטת הזו - הולך ומתחמם, הולך ומתלחלח…

אני כבר אישה בוגרת ומודעת, ובאתי אל החיבוק הקהילתי בנפש חפצה ומתגעגעת. אך לא שכחתי כי פעם בנעוריי העיק עליי הריקוד הצמוד הזה עם כל כך הרבה אנשים, שאולי גם הם לא היו בוחרים בהכרח ״לרקוד״ דווקא עם החברותא המסוימת והצפופה אליה נולדו, או שאתה התחתנו. בתקופת התבגרותי עדיין נידונו כולנו, כחלק מתקנות המקום, להחליט בשיחת קיבוץ על תחנות ועל בחירות משמעותיות בחיי חברי הקיבוץ. לא רציתי שיחליטו עבורי מה אלמד, במה אעבוד, מה יהיה מסלול חיי - ולא רציתי להשתתף בהחלטה כזו עבור מישהו אחר. כאישה צעירה חששתי להיבלע בתוך מאוויים והחלטות של אחרים.

לא רציתי גם שהיבטים בחיי הפרטיים יהיו לשיחת היום בחדר האוכל או על המדרכות (אם כי לא אתחסד ואטען שאף פעם לא נהניתי מפיסת רכילות עסיסית…) וכך, בנעוריי, שנתיים אחרי שנת הי״ג והשירות הצבאי, שמתי פניי אל שנת חופש בעיר הגדולה תל אביב - העיר הנכספת של ילדותי ונעוריי, רצופת המחמדים וצופנת ההרפתקאות והאפשרויות. לא יצאתי לשנת החופש בכוונה מודעת להישאר בעיר – לא העליתי אז בדעתי את האפשרות "לעזוב" את תבנית נוף מולדתי – תבנית העולם כפי שראיתיה אז - התכוונתי לחזור ולמלא שלל תפקידים, כיאה לקיבוצניקית טובה, אך לא כך אירע לבסוף (ועוד אספר בהזדמנות קרובה איך קרה הדבר.)

נדמה לי שכתבתי כבר שעיר הפלאות של ילדותי הפכה לא אחת לעיר התלאות עם התבגרותי, אבל בה למדתי לאיטי את שיעור כוחותיי, בה העבודה, שאמנם היוותה ערך עליון בקיבוץ, יצאה מגדר האידאולוגיה וקיבלה ערך של ממש והתברר לי הקשר שבינה לבין הפרנסה והקיום. בה, החריצות וההתמדה נקשרו בעבותות אל מטרות אישיות נבחרות, שהתבררו בדם, ביזע ובדמעות. בה, אמנם אחרי שנים רבות, לקחתי בעלות על כושר הביטוי שלי, על הכתיבה שתמיד זרמה בדמי, אך לא העזתי לעשותה קרדום לחפור בו.

אז מה נשתנה - הקיבוץ או אני? מה מאפשר לי כעת להתכרבל ביתר נוחות בחיק הקיבוצי האהוב מבלי לאבד את עצמי? נראה ששנינו השתנינו - אני התבגרתי וגם הקיבוץ כך - שנינו יודעים יותר מי אנחנו בחילופי העיתים, שיחררנו והשתחררנו מהרבה קונבנציות ונעשינו גמישים יותר, נעים כמיטב יכולתנו כקני סוף במשבי הרוחות המזרחיות ומסתגלים. ולעת הזאת, בגילי הנוכחי, אני מיטיבה להעריך את פלא המקום הזה, שאבותינו בנו בעשר אצבעות, את השקט ואת הנוף ואת הצד הטוב של החיבוק.

אז אני מוסיפה לקום ברבע לחמש (לעתים בחמש וחצי כמו בשיר המצורף), רק בנוף אחר ומרחיב נשימה, ומוסיפה לעבוד ולעבד את אדמת השירה שלי ושל אחרים, מוסיפה לחזק ולאשש בהתמדה את הבחירות שלי, ככל הניתן לא בהשוואה למה שמצפים ממני או לעומת אחרים, אלא יחסית לעצמי. וקימה מוקדמת אולי לא מקנה יכולת לכתוב שירים, אבל מקנה פנאי של ממש, ומחויבות פנימית והתמדה עושות את היתר.


פתאום קמה אישה בחמש וחצי
וחושבת,
אולי תהיה משוררת בכוח קימה.
השכמה אחראית, כמעשי אבות, אימהות וסבים
התמדה תציב מרורים לחייה, כוחה, כשרונה –
לא עוד חולשה מול המסך, החיים,
בשכונה מתעוררת בבוקר בבוקר
תהא ראשונה.
וכוחות זוקפים את גבה הדווי
מלילה מלא כוונה
והשחר ממעיט בפחדים
ומכריז חנינה, מעגלות השוואה עמוסות וכבדות,
רעשי הסוואה, המתנה.
וקטנה היא שוב ופתאום מבינה
את כוחה, את זמנה.
(תודה לאמיר גלבוע על ההשראה: "פתאום קם אדם בבוקר ומרגיש כי הוא עם...")


לקום ברבע לחמש, בנוף אחר, עוצר נשימה (צילום: סיגל אשל)