קינאנו בילדי החופש הגדול שבאו להתארח בקיבוץ. חשנו נחותים מול מה שהיה להם בעיר ומול מה שידעו על להקות קצב ובכלל. כך עד לרגע שיצאו לעבוד אתנו בשדה

כמו הנחליאלי והחצב המבשרים את בוא הסתיו וקדחת השחת את פריחת האביב - כך הגיעו אלינו, עם הנץ החופש הגדול, ילדי החופש. היו להם בני דודים או אחיינים בקיבוץ והוריהם שלחו אותם אלינו בתירוץ קלוש של אוויר צח ומזון בריא, ולמעשה מתוך רצון להעביר את המפגעים לטיפולו של  המשק והמארחים. בהיררכיה של חברת הילדים הקיבוצית היה לבני חברת הנוער מעמד גבוה משל ילדי החוץ בני המשק נחשבו לאדוני הארץ, ואילו הילדים האורחים, נושאי "בשורת החופש", השיקו לשמיים. הם היו מעל כולם.

ג'רי מארצות הברית, נער חתיך ומגודל, הביא את התקליט החדש של דיוויד בואי שבמקום ניילון נצמד היה עטוף בתחתונים. אילן מחיפה הגיע עם מזוודה גדושה בבגדי צפונבונים ועם ממתקים עליהם לא יכולנו לחלום. היה את חגי מצרפת שכבר ראה עולם ובחן גוף של נערה בעוד אנחנו חפרנו גומות לגוגואים וג'ולות. אמירה מגבעתיים לימדה אותנו שירים של להקה זניחה בשם ה"ביטלס" וגלעד (גילוי נאות- בן דודי שנפטר ממחלה קשה בדמי ימיו) סיפר בהתלהבות על דגמים של מכוניות ומטוסים.

בטקס הסיום של החופש הגדול שרנו בהתרגשות רבה את המנון החופש: "הנה ימות החופש תמו/ שלהי הקיץ מתקרבים/ ותרועות משחק נדמו/ בחצר ובגנים/ נקבל נא בשמחה / את שנת הלימודים החדשה/ ושוב נכריז כולנו פה אחד/ את סיסמתנו 'עבוד ולמד'" (מילים אלי גיל ז"ל). שרנו ובכינו על החופש שנגמר, על הלימודים שמתחילים, והכי הרבה על הנערים שעזבונו לאנחות וחזרו לניו יורק ולפריז, לחיפה ולגבעתיים, וגם לחולון. ילדי החופש הגדול הביאו לנו ריחות וטעמים ומנעמים שלא חווינו במהלך השנה ומה שחיזקה אותנו היתה הידיעה שבקיץ הבא הם ישובו חזרה.

התנאי לאירוח של ילדי החופש הגדול היה לעמוד במטלות העבודה שנכפו על בני המשק ואשר כללו גיוסים במטעים ובלולים ובפינת החי בחום בלתי נסבל, קרצוף חדרים, נסיעות לחוף אכזיב. במהלך הקיץ הלך עורם הלבנבן ונחרך אנושות, ידיהם הענוגות התייבלו קשות, "בגדי השבת" שלהם התרפטו והוכתמו בעפר. בני האצולה מהעיר ומחו"ל נראו לפתע אבודים ונטולי שמחת חיים, ולנו היתה תחושת ניצחון וגאווה על היותנו מחוסנים בפני השמש והעבודה המפרכת. ילדי החוץ ובני חברת הנוער שהו בביתם שבעיר הגדולה וכך נוצרו להם שני מעמדות שעלו וירדו בחשיבותם ככל שהתקדם החופש.

בדורות הבאים, של ילדיי ונכדיי, כבר לא היו אותם ילדי חופש וממילא גם ילדי החוץ התפוגגו וחברות נוער חדלו מלהתקיים. בחופשים אין יותר חובת עבודה (ואם כן אז בשכר) והם לא זקוקים עוד  לשגרירים של העולם הגדול כדי לשמוע על ארצות רחוקות ולהקות רוק מתקדמות. הקיבוץ איבד מקסמו ואולי גם החופש הגדול שלא נותר עוד כמשאת געגועים.

עם הנץ החופש הגדול, הגיעו "ילדי החופש" אל קרוביהם בקיבוץ (מתוך ספר הקיבוץ, 1963)