גאה בעצמי, הגשתי לאברמ'לה את הבלדה שכתבתי. הוא קרא בסקרנות והנהן בחיוך. "יופי, דורון, יופי של בלדה"

 

בהרצאותיי בפני תלמידים ומבוגרים אני נשאל אם יש בי עדיין כעס על תקופת היותי ילד חוץ בחברת הילדים בגן שמואל והאם היו לי גם זיכרונות טובים.

קשה למאזיניי לשמוע ביקורת על התנועה הקיבוצית; אני שב ואומר כי הסיפור שלי הוא רק שלי, ושיש בי הערכה רבה לקיבוצים על תרומתם להקמת המדינה.

 

אינני כועס עוד על גן שמואל ובחלומותיי אני אפילו מתגעגע למקום. כעסי עבר לקיבוץ אחר שלא קיבל אותי ואת משפחתי: לקיבוץ חוקוק שדחה אותנו מתהליך הקליטה לחברות וגם מהדירה בקיבוץ, מסיבות הגובלות באפליה. הדחיה הזאת היא שהולידה למעשה את ספרי "ילד חוץ". העוולות שחוויתי בחוקוק, יחד עם עוד משפחות טובות –  עניין שחייב להיאמר ולהיבדק - החזירו אותי במנהרת הזמן לימי הדחייה בגן שמואל.

 

אהבה ללהבות חביבה

היו קיבוצים שקלטו ילדי חוץ בצורה טובה. חלק מהילדים אף מצאו בקיבוץ את ביתם. מנגד היו ילדים ששהותם בקיבוץ הותירה בהם משקעים וצלקות  מהם הם לא התאוששו עד היום. אני מכיר עשרות כאלה.

 

אהבתי מאוד את קיבוץ להבות חביבה בו גרתי. אווה ומילן ניר הוריי המאמצים היו הורים לכל דבר; וגם ילדיהם היו נפלאים. התקבלתי שם בחום רב ובזרועות פתוחות בקרב החברים שרובם עלו מארגנטינה ובולגריה. הילדים ברובם קיבלו אותי בלבביות זולת ילד אחד בן כיתתי, שדחה אותי כי הושפע קשות מילדי קבוצת מעיין בחברת הילדים בגן שמואל, שגם שם נדחיתי.

 

הביאו אותי ללהבות חביבה גם למען אותו ילד, כדי שאחבור אליו כבן גילו, אך הוא היה קר ומתנשא. בהמשך, באמצע שנת הלימודים, משפחתו עזבה את להבות חביבה  ועברה לקיבוץ העוגן.

 

לפני כחודשיים "נפגשנו" לשיחה טלפונית. השיחה היתה לבבית ומלאת שמחה.  הוא ביקש לקרוא את הספר שכתבתי ומייד התנצל על יחסו אליי בכיתה ו'. לדבריו, הוא התייסר במשך שנים על שדחה אותי וחיפש דרך כדי להתנצל... תענוג לקבל התנצלות כנה לאחר 49 שנים. סגירות מעגל הן נפלאות ובזכות ספרי אני סוגר מעגלים רבים המביאים שמחה והתרגשות לנפש.

 

חנוכה בגן שמואל, דורון מימין. לפעמים הקיבוץ מופיע בחלום (צילום: פרטי)

 

שיעור שהוא חוויה

וכעת ברצוני לספר על מורה נפלא מגן שמואל, שהגיע אמנם רק פעם אחת כמורה מחליף של מורה בכיתה ו', אבל השיעור שלו היה בשבילי חוויה לחיים. שמו הוא אברהם (אברמל'ה) פרנק ובשם זה הוא מופיע בספרי לאחר שנתן את הסכמתו ואני משבחו על כך.

 

וכך זה מופיע בספרי: באחד הבקרים הגיע לכיתה אברמ'לה פרנק, איש

תרבות, שהחליף את נירה שלח המחנכת. "היום נושא השיעור יהיה

הבלדה," אמר בקול עמוק. הוא הכיר לנו את מאפייני הבלדה, סוג של שיר סיפורי שסופו טראגי. אהבתי את השיעור והתאהבתי במורה. "עכשיו כל אחד מכם יכתוב בלדה ויגיש לי אחרי ההפסקה. בשיעור הבא נקרא את הבלדות שכתבתם," הודיע.

 

שמחתי על ההזדמנות כי אהבתי מאוד לכתוב סיפורים ושירים. התמקדתי במשימה וכתבתי בנשימה אחת בלדה נרגשת. הייתי בטוח שאזכה לשבחים רבים לאחר שאקרא את יצירתי. וזה מה שכתבתי אז:

"רחוק בקצה היער הלכה אישה קטנה,

אישה ושני בניה פוסעים בדד, דומם,

אימי, אימי, זעק אחד, בטני כואבת וריקה,

שני בכה אף הוא קולו נפל, נחנק.

אל תיפלו, בני, נשאה האם תפילה,

עוד מעט נגיע, שם נמצא תשובה.

הבית כה רחוק, חושך ירד במהרה,

גשם שוטף ניתך, קור עטף אותם.

רחוק בקצה היער שכבה אישה קטנה

אישה ושני בניה לא יראו אור לעולם."

 

גאה בעצמי, הגשתי לאברמ'לה את הבלדה. הוא קרא בסקרנות והנהן בחיוך. "יופי, דורון, יופי של בלדה," אמר וטפח על כתפי. שמחתי. סוף כל סוף יכירו כולם בכישרוני ויקבלו אותי אליהם.

***

אברמ'לה קרא לתלמידים לחזור לכיתה בעודו ממשיך לעלעל בעבודות שקיבל. כולם ציפו לשמוע את דעתו. כעבור המתנה ארוכה פתח אברמ'לה ואמר: "קראתי את הבלדות היפות שלכם ואתחיל עם הטובה ביותר. בהחלט בלדה מעניינת ומרגשת, שעונה על כל הקריטריונים ומי שכתבה הוא דורון."

 

שקט השתרר בכיתה ובתוכו נשמעו התלחשויות. אברמ'לה הקריא את הבלדה שלי בקול עמוק ורדיופוני, כיאה למי שמככב ושר דרך קבע בטקסים של הקיבוץ. ליבי הלם בחוזקה בתערובת של שמחה ופחד מפני תגובות התלמידים בהפסקה.

"תודה, דורון, בלדה מאוד מוצלחת," סיכם אברמ'לה. לצערי, זו הייתה הפעם היחידה והאחרונה שהוא הגיע לכיתת מעיין.

קנאת תלמידים

בהפסקה הואשמתי בהונאה. מבטים כועסים נשלחו לעברי.

"תגיד, מאיפה העתקת את השיר? רמאי, לא ייתכן שאתה כתבת את הבלדה... גם שחור וגם שקרן... למה בכלל הגעת לכאן, ילד חוץ לא נחוץ..."  ירדן, שניר ונווה התקרבו אלי בצורה מאיימת.

"אני כתבתי!" צעקתי. "נשבע באלוהים שלא העתקתי. איך יכולתי להעתיק? אפילו לא ידעתי שיהיה שיעור על הנושא הזה."

 

נעם בן עוזר הגיע, חסם את דרכם והגן עלי בגופו. "תעזבו אותו! שאף אחד לא ייגע בו, שמעתם?!" הערצתי את עוצמתו של הילד הקטן מהם בהרבה בגופו ולא הבנתי מה הניעו להגן עלי. אזרתי אומץ וקראתי בקול גדול: "אני כתבתי! שמעתם? אני כתבתי! אתם השקרנים ואני לא אלך מפה.  אני שייך ללהבות חביבה ולא לכם. אישאר כאן ולא אכפת לי מה תגידו!"

 

הם הניחו לי אבל המשיכו לקלל ולגדף בדרכם לחצר המשחקים.  נשבעתי להישאר בקבוצה למרות הכול. חשבתי שכך אנקום בהם ואענישם. לא ידעתי שבמחאתי זו פגעתי למעשה בעצמי.

 

נמלאתי שנאה כלפי הילדים המתעללים, כלפי הוריהם ואנשי החינוך שהעלימו עין. הקיבוץ היפה והמטופח נראה בעיני אפרורי, אפל וקפוא. בקוצר רוח ציפיתי שיום הלימודים יסתיים כדי שאוכל לחזור ללהבות חביבה, שם חשתי מקובל ורצוי, עם הורים מאמצים שמתייחסים אלי כאל בן משפחה.

אברהם פרנק (לפני יובל שנים). שיעור בלתי נשכח

 

***

לימים פגשתי את אברמל'ה היקר. הוא לא זכר את האירוע, אך אני, אינני יכול לשכוח את שיעור הבלדה הנפלא שלו. אברמל'ה כיהן ברבות השנים כמנהל המוסד החינוכי והוא איש חינוך ופעיל חברתי ופוליטי עד עצם היום הזה. מורה טוב הוא מורה לחיים, גם אם העביר שיעור אחד, שהיה משמעותי והטביע חותם. ואברהם פרנק היה כזה. תודה לך אברמל'ה.

 

דורון שריפי (שריקי) הוא מחבר הספר "ילד חוץ" .

לקריאת חלק א'; לקריאת חלק ב'; לקריאת חלק ג'