בשיר שכתבתי מושג הטומאה משמש כמושא לתשוקה. אולי כדאי היה להשתמש בו כך ולא להחמיר עד בלי די

{יא} הַנֹּגֵעַ בְּמֵת לְכָל נֶפֶשׁ אָדָם וְטָמֵא שִׁבְעַת יָמִים: יב} הוּא יִתְחַטָּא בוֹ בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי יִטְהָר וְאִם לֹא יִתְחַטָּא בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי לֹא יִטְהָר: {יג} כָּל הַנֹּגֵעַ בְּמֵת בְּנֶפֶשׁ הָאָדָם אֲשֶׁר יָמוּת וְלֹא יִתְחַטָּא אֶת מִשְׁכַּן יְהֹוָה טִמֵּא וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מִיִּשְׂרָאֵל כִּי מֵי נִדָּה לֹא זֹרַק עָלָיו טָמֵא יִהְיֶה עוֹד טֻמְאָתוֹ בוֹ:{יד} זֹאת הַתּוֹרָה אָדָם כִּי יָמוּת בְּאֹהֶל כָּל הַבָּא אֶל הָאֹהֶל וְכָל אֲשֶׁר בָּאֹהֶל יִטְמָא שִׁבְעַת יָמִים: {טו} וְכֹל כְּלִי פָתוּחַ אֲשֶׁר אֵין צָמִיד פָּתִיל עָלָיו טָמֵא הוּא: {טז} וְכֹל אֲשֶׁר יִגַּע עַל פְּנֵי הַשָּׂדֶה בַּחֲלַל חֶרֶב אוֹ בְמֵת אוֹ בְעֶצֶם אָדָם אוֹ בְקָבֶר יִטְמָא שִׁבְעַת יָמִים: {יז} וְלָקְחוּ לַטָּמֵא מֵעֲפַר שְׂרֵפַת הַחַטָּאת וְנָתַן עָלָיו מַיִם חַיִּים אֶל כֶּלִי: {יח}  שני  וְלָקַח אֵזוֹב וְטָבַל בַּמַּיִם אִישׁ טָהוֹר וְהִזָּה עַל הָאֹהֶל וְעַל כָּל הַכֵּלִים וְעַל הַנְּפָשׁוֹת אֲשֶׁר הָיוּ שָׁם וְעַל הַנֹּגֵעַ בַּעֶצֶם אוֹ בֶחָלָל אוֹ בַמֵּת אוֹ בַקָּבֶר: {יט} וְהִזָּה הַטָּהֹר עַל הַטָּמֵא בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי וְחִטְּאוֹ בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי וְכִבֶּס בְּגָדָיו וְרָחַץ בַּמַּיִם וְטָהֵר בָּעָרֶב: {כ} וְאִישׁ אֲשֶׁר יִטְמָא וְלֹא יִתְחַטָּא וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מִתּוֹךְ הַקָּהָל כִּי אֶת מִקְדַּשׁ יְהֹוָה טִמֵּא מֵי נִדָּה לֹא זֹרַק עָלָיו טָמֵא הוּא: {כא} וְהָיְתָה לָהֶם לְחֻקַּת עוֹלָם וּמַזֵּה מֵי הַנִּדָּה יְכַבֵּס בְּגָדָיו וְהַנֹּגֵעַ בְּמֵי הַנִּדָּה יִטְמָא עַד הָעָרֶב: {כב} וְכֹל אֲשֶׁר יִגַּע בּוֹ הַטָּמֵא יִטְמָא וְהַנֶּפֶשׁ הַנֹּגַעַת תִּטְמָא עַד הָעָרֶב:

***

הטומאות התנ"כיות מצומצמות למדי. עם השנים נוספו החמרות באמצעות דמיונם ורצונם של הרבנים להקשות ולהגביה את הגדרות. כך נוצרו טומאות רבות ומגוונות שיש בהן בין השאר גם הפרדת טומאת גוי מטומאת יהודי.

 

בהלכה, טֻמְאָה היא הגדרה למצב שבו נמצא אדם או חפץ בעקבות התרחשות מסוימת, שבגללו נאסר על אותו פרט טמא להתקרב לכל דבר קודש. טָהֳרָה היא העדר הטומאה, על ידי הימנעות מהיטמאות, או על ידי היטהרות מהטומאה לאחר שנוצרה, והיא תנאי לגישה אל הקודש. במשמעות רחבה יותר, גם הדברים הגורמים לטומאה, כגון בית קברות, נקראים "טמאים", והיעדר גורמים כאלו נקרא "טהרה".

 

כמה פרשיות במקרא עוסקות בהרחבה בטומאות ובהיטהרות מהן. בנוסף להן, עוסק בכך גם סדר שלם מששת סדרי המשנה - סדר טהרות. הטומאה נוצרת ממקורות שונים, שהמרכזיים שבהם קשורים למוות של אדם או בעלי חיים, או להפרשות הקשורות באובדן פוטנציאל לחיים (כגון הזב, הנידה וכו'), ומהם היא יכולה לעבור לבני אדם אחרים או לחפצים ומזון. ניתן להיטהר מן הטומאה על ידי מעשה מסוים, כמו טבילה במקווה, אך לעיתים תהליך ההיטהרות מורכב יותר ודורש משך זמן רב יותר.

 

סוגי טומאות:

טומאת מגע; טומאת אוהל; טומאת משא; טומאה רצוצה; טומאת אוהלים;

דרגות הטומאה במת:

אדם וכלים (פרט לכלי חרס) שנוגעים במת נקראים "טמא מת" ונעשים בעצמם "אב הטומאה", המטמא אדם וכלים, ולפיכך המת נקרא "אבי אבות הטומאה". כינוי זה אינו מופיע בדברי חז"ל, אלא לראשונה בפירוש רש"י שיצר את המינוח הזה לבטא את הדין המוסכם.

טומאה יכולה להופיע בהקשר פיזי או מופשט.

***

בתנ"ך מופיע השורש טמ"א בהקשרים רבים, לציון שלילתו של מעשה מסוים. כך לדוגמה משתמשת התורה בביטוי זה בגנותה את הרצח: ”וְלֹא תְטַמֵּא אֶת-הָאָרֶץ“ (במדבר ל"ה, ל"ד), את הניאוף: ”וְאֶל-אֵשֶׁת עֲמִיתְךָ לֹא-תִתֵּן שְׁכָבְתְּךָ לְזָרַע לְטָמְאָה-בָהּ“ (ויקרא י"ח, כ') (ובאופן דומה בבמדבר, ה', י"ג) וכן עבודה זרה: ”כִּי מִזַּרְעוֹ נָתַן לַמֹּלֶךְ לְמַעַן טַמֵּא אֶת-מִקְדָּשִׁי“ (ויקרא כ', ג'). בדוגמאות הללו המושג "טומאה" הוא ביטוי מופשט, שנועד להבליט את חומרת המעשה ואת הצורך להימנע ממנו מן ההיבט המוסרי. גם בעל חיים האסור באכילה (כמו חזיר) נקרא ”טמא“ (ויקרא, י"א, ז').

 

בהסברת מושג הטומאה קיימות שתי גישות מרכזיות בפרשנות היהודית. ע"פ גישה אחת, הטומאה שחלה על אדם או חפץ היא מציאות ממשית – ישות רוחנית מסוימת, אף כי היא בלתי נראית ואינה מושגת לחושים. לכן ההלכות האמורות בטומאה נועדו רק לחשוף את המציאות הקיימת ממילא בטבעו הרוחני של העולם. לפי השקפה זו, רוח הטומאה עלולה להזיק לנפשו של מי שבא עמה במגע, ושמירת הטהרה מצילה את האדם מנזק זה.

ע"פ גישה שנייה, עניין הטומאה הוא ריחוק, לרוב כביטוי סמלי של רעיון כלשהו. כך סבר הרמב"ם, שהטומאה איננה ישות רוחנית מציאותית, אלא הגדרה הלכתית גרידא. פרשני המקרא והוגי הדעות ביהדות הסבירו את הרעיון העומד מאחורי הלכות אלו בדרכים שונות.

 

שומרים על טהרה. בית קברות סנהדריה ירושלים

 

רבי יהודה הלוי בספר הכוזרי כותב, לאחר משפט של הסתייגות מן היכולת להבין לאשורם את טעמי המצוות בכלל ומצוות אלו בפרט, שהיסוד המשותף לכל מיני הטומאות הוא המוות.

הרמב"ם טוען שהזהירות מן הטומאות לא מקנה לאדם יתרון רוחני כלשהו, יש לה אפקט תועלתי ומעשי: הלכות הטומאה נועדו להרחיק את האדם מבית המקדש, וזאת מסיבה פסיכולוגית, שכן ככל שביקוריו של האדם במקדש יהיו נדירים יותר - כך תהיה התרשמותו חזקה יותר, ולמקדש תהיה השפעה יותר משמעותית על התנהגותו.

האנתרופולוגית מרי דאגלס שעסקה בהלכות הטומאה והטהרה בספר ויקרא על בסיס השוואה לתרבויות שונות, הגיעה למסקנה שהטומאה היא ביטוי של אנומליה וחוסר סדר. אחת מן הדרכים להתמודד עם תופעות לא רגילות הגורמות לאדם חוסר נחת בולט, היא באמצעות הרחקתו של המושא האנומלי והגדרתו כטמא.

***

הטומאה והקדושה הם שני דברים העומדים תמיד זה מול זה. במקום שאין קדושה - אין טומאה. משמעות הטומאה היא איסור על בעליה לנגוע בדבר מן הדברים שבקדושה.

המקרא מספר, שבזמן שהיו בני ישראל במדבר סיני, נאמר למשה רבנו: "צַו אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וִישַׁלְּחוּ מִן הַמַּחֲנֶה כָּל צָרוּעַ וְכָל זָב וְכֹל טָמֵא לָנָפֶשׁ". כך אמנם נעשה: "וַיַּעֲשׂוּ כֵן בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וַיְשַׁלְּחוּ אוֹתָם אֶל מִחוּץ לַמַּחֲנֶה, כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר ה' אֶל מֹשֶׁה כֵּן עָשׂוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל".

 

באותו חודש, נאמרה לבני ישראל המצווה להקריב את קרבן הפסח, ואז התעוררה בעייתם של הטמאים, המנועים מלהקריב את הקרבן: "וַיְהִי אֲנָשִׁים אֲשֶׁר הָיוּ טְמֵאִים לְנֶפֶשׁ אָדָם, וְלֹא יָכְלוּ לַעֲשֹׂת הַפֶּסַח בַּיּוֹם הַהוּא, וַיִּקְרְבוּ לִפְנֵי מֹשֶׁה... וַיֹּאמְרוּ הָאֲנָשִׁים הָהֵמָּה אֵלָיו: אֲנַחְנוּ טְמֵאִים לְנֶפֶשׁ אָדָם, לָמָּה נִגָּרַע לְבִלְתִּי הַקְרִב אֶת קָרְבַּן ה' בְּמֹעֲדוֹ בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל?".

 

דוגמה לקיום הלכות מצורע אירעה לישראל במדבר במעשה מרים הנביאה, שהצטרעה בעקבות אמירת לשון הרע על משה רבנו. מרים שולחה אל מחוץ למחנה למשך שבוע עד שהתרפאה, ובינתיים התעכב העם כולו מן הנסיעה לארץ ישראל.

 

לאחר כניסת בני ישראל לארץ, אין במקרא אזכור לקיומן של הלכות טומאה וטהרה במשך מאות שנים, בספרים יהושע ושופטים. יש בכך כדי להתמיה.

יוסף בן מתתיהו מתאר את כת האיסיים שהתקיימה בימי בית שני, וניהלה אורח חיים מחמיר בנושאי טהרה. הם נהגו, למשל, לטבול אחרי הפרשת צרכים. בספרות התנאים אין התייחסות מפורשת לנוהגי הטומאה של כת זו, בניגוד לצדוקים והכותים.

 

לאחר חורבן בית המקדש (70 לספירה) וביטול עבודת הקורבנות, פחתה השמירה על הלכות הטהרה. בזמן התנאים שלאחר החורבן עדיין נשמרה הטהרה בקפדנות רבה, ואף הוסיפו בה סייגים. במקורות מסופר על אישים מרכזיים ששמרו על הלכות הטהרה בביתם ואף עסקו בהוראה למעשה לזולתם, כמו רבן גמליאל, רבן שמעון בן גמליאל הזקן ורבי יהודה הנשיא.

 

גם בזמן האמוראים היתה שמירת טהרה, אם כי הייתה כנראה נחלתם של יחידים בלבד. בחפירות ארכאולוגיות בעיר ציפורי נמצאו כלי אבן (שאינם מקבלים טומאה) שתוארכו עד לתקופה הרומית המאוחרת במאה הרביעית לספירה.

 

טָמֵא

צָמֵא

לְמַשֶּׁהוּ טָמֵא

לְגַלּוֹת

מָה מְקֻפָּל בֵּין סִתְרֵי הַרְעָלוֹת

עֵינִי צוֹפִיָּה בַּפֵּאָה הַנָּכְרִיָּה

הֲנָחָה בְּהַכְנָעָה

עַל קַרְקֶפֶת עִבְרִיָּה

לִרְאוֹת הַרְבֵּה לָבָן

אֲשֶׁר

אֵין מִמֶּנּוּ כָּשֵׁר

כָּמֵהַּ

לְגוֹלֵל אֲבָנִים מִפִּיּוֹת בְּאֵרוֹת

רְעֵבוֹת

לַהֲפֹךְ שִׂנְאָה

לִגְמֹעַ טֻמְאָה

לִשְׁמֹעַ בְּתַאֲוָה

הַאִם קוֹל בָּאִשָּׁה

 

בשיר שכתבתי מושג הטומאה משמש כמושא לתשוקה. אולי כדאי היה להשתמש בו כך ולא להחמיר עד בלי די.