כשהיינו ילדים כל כך מעטים היו הפינוקים, שכל דבר קיבל משמעות כל כך גדולה

 

לפעמים אני רואה ילד נכנס עם הורה למרכולית ומקבל "קָארְט בְּלָאנְשׁ", יד חופשית לבחור: ממתק או משחק. אבל רק אחד. מכירים את זה?

 

הילד נמצא עכשיו בגן שעשועים ענק ומותר לו הכל! אמנם "רק אחד", אבל הכל פרוש שם לפניו והוא יכול הכל!

 

רגע אחר כך מגיע הבכי. כמה קשה לבחור רק דבר אחד מכל גן העדן הענק הזה. אם יבחר משחק – זה לא יהיה טעים. ואם יבחר משהו טעים – הוא ייגמר כל כך מהר, ומשחק מחזיק מעמד ליותר זמן. כל כך קשה לבחור. כל כך הרבה ממה לבחור. החיים קשים לו ברגע הזה ממש.

 

כשהיינו ילדים כל כך מעטים היו הפינוקים, שכל דבר קיבל משמעות כל כך גדולה.

 

בקיץ ביום שישי אחרי ארוחת צוהריים קבלנו פרוסת גלידה. זוכרים את הגלידה שהייתה באה בבלוק עטוף בקרטון? המטפלת הייתה חותכת פרוסות גלידה יחד עם הקרטון וחתיכת הגלידה הזו הייתה פינוק שאין כמותו. אם היה לנו מזל היו מגיעים לפריזר ב"כיתה" גם בלוק מוקה-וניל וגם בלוק שוקו-וניל ואפשר היה לבחור. לפעמים גם בלוק פונץ'-בננה. קצת פחות להיט. ולפעמים איתרע מזלנו והיינו מקבלים מוקה-פיסטוק, כשהמוקה לא בטעם מוקה והפיסטוק לא בטעם פיסטוק. אבל זה מה שהיה.

 

ובחורף – חצי טבלת שוקולד פרה. תשע קוביות של גן עדן. אני יודעת שהיה גם מי שסחר בחצי הטבלה, אבל לא אני. מאז ועד היום לא טובה במסחר. אני הייתי לוקחת נגיסות קטנות קטנות, למשוך את האושר הזה כמה שיותר. והדילמה של סוכריית המנטוס (לנגוס ולקבל שפריץ של טעמים חמוצים מתוקים, שייגמר מהר, או למצוץ ולמשוך את הטעם החמצמץ לאורך זמן) קשה וקיימת גם בתשע קוביות קטנות של שוקולד פרה.

 

עכשיו שימו את הילד מלפני שתי פסקאות מול חצי טבלת השוקולד ותקבלו ילד מאושר.

 

לא פעם אני חושבת כמה שמחנו עם כל פינוק קטן וכמה קשה יותר לילדים של היום, שהבחירה האינסופית הזו מעמידה בפניהם דילמות שאנחנו לא "התמזל מזלנו" לעמוד בהן.

 

היינו עניים בפינוקים ועשירים בהוקרת תודה עליהם. עניים בממתקים ועשירים בדמיון וביכולת למצוא דרכים להעצים את המעט שהיה לנו.

 

אשרי עני אני.

 

ולא שאני עושה פה אידיאליזציה של החוסר, או של המיעוט, או של העוני. גם אני נהנית לפעמים לעמוד מול מדף השוקולדים ולנסות לבחור בין הסוגים השונים, המילויים הרבים, הטעמים, האריזות, הצבעים, אחוזי הקקאו...

 

אבל בבחירה הקשה בין ממתק או משחק, אני מתגעגעת לתמימות שבדלות, ולמשחק שהיינו משחקים ביום שישי עם הגלידה, כדי להאריך את זמן האכילה: היינו מרימים את הכפית למעלה למעלה מעל ראשי כולנו ושואלים "יש לי או אין לי?" ושאר הילדים היו צריכים לנחש אם בכפית יש גלידה או אין. ואכילת פרוסת הגלידה הייתה מתארכת ומתארכת.

 

וככה זכינו גם בממתק וגם במשחק.

 

פינוק שאין כמותו, אחרי ארוחת צוהריים. (צילום: shutterstock)