בית הוריי ברמתיים, ועוד שלושה בתים בשורה, נותרו על מקומם. הצצתי למה שהיה הבית שבו גדלתי מאז גיל ארבע. הוא לא נראה נהדר עכשיו

עכשיו זה הוד השרון. אני מתעבת את השם הזה, הוא כל כך מעודכן ואמריקאי. רמתיים בא מהתנ"ך. אני גדלתי ברמתיים, נסעתי לשם לנסיעת נוסטלגיה עם בתי, נועה. התחלנו כמובן בקונדיטוריה וילהיים המיתולוגית, על דרך רמתיים. היא הוקמה ב-1949, על ידי זוג עולים מצ'כוסלובקיה. עוגות השמרים שלה הפכו מיד לאגדה. כולם עצרו בוילהיים, על מה שהיה הכביש הראשי מתל אביב לחיפה.

לא הכרתי בוילהיים אף אחד, ובכל זאת הרגשתי בבית. ואז קמנו ונסענו לבית הוריי, ברחוב יהושע בן גמלא המקביל ממזרח לדרך רמתיים. כל הבתים שממול לבית הוריי כבר נהרסו, ועל מקומם הוקמו בתי קומות. בתים גדולים אך לא נוראיים, משום שהם מוקפים בגינה, ונותר מסביבם מרחב. בית הוריי, ועוד שלושה בתים בשורה, נותרו על מקומם. הצצתי למה שהיה הבית שבו גדלתי מאז גיל ארבע. הוא לא נראה נהדר עכשיו.

אלה שקנו אותו מאבי ב-1969 לאחר מות אמי, צריכים להיות בגילי או זקנים ממני. הם לא השאירו אפילו אחד מהעצים שהיו אז. הם שפצו והוסיפו חדרים באופן מרושל. ובכל זאת, גיליתי פה ושם תריס מפעם, עם המעצורים האלה שהיו על הקירות. גם עמוד לבנים אדומות אחד, שהיה בחזית המרפסת. טוב, גם אצל השכנים לא נותר אפילו עץ אחד מהעבר.

משם, עלינו לבית הספר העממי, שהיה על גבעה מעל לבית הוריי. זה היה, כמובן, בית הספר לילדי העובדים על שם יוסף אהרונוביץ', שאותו אבי ניהל עד שנכנסתי לכיתה א'. עלינו דרך הגבעה, שמשמאלה הייתה מונחת אבן הרחיים התחתונה, זו עם הגומה, ומימינה בפרדס הייתה זרוקה האבן העליונה. מסתבר שזה היה אתר מהתקופה הביזנטית. האבנים נלקחו למוזאון כלשהו. הפרדס עם שדירת הברושים נעקר כבר מזמן. מהגבעה הזו היינו רצים אל הבתים שלנו, למטה.

***

בפסח היא הייתה מתכסה בחרציות צהובות, שהייתי קוטפת ומביאה לאמי.

ואז, הגענו לשער בית הספר. האיש שבכניסה בירר, והרשו לו להכניס אותנו בליוויו הצמוד. יחד איתנו חיכה עובד חינוכי מבית הספר. הוא סיפר לנו שהוא היה מהנדס בתעשייה האווירית, ואמו הייתה מזכירה בבית הספר. עכשיו היא גרה בבית של בוכשטיו השמש, הצמוד לבית הספר. מאחוריו, היא בנתה בית לאחיו.  והוא, כמובן, קופץ אליה לאכול כל צהרים.

סיירנו בבית הספר, שהפך לבית ספר אנתרופוסופי – אבי בטח היה צוחק. הבניין, אגב, נמצא ראוי לשימור. כשיצאנו ממנו הגיעה מורה שמוצאה תימני משכונת גיל עמל. סבתי הייתה המנקה פה, היא אמרה, וגם אימא שלי. עכשיו אני המורה. לא סיפרתי להם על אבי, לא יודעת מדוע. רק אמרתי שלמדתי בבית הספר לפני יותר מששים שנה.

משם, נסענו למגדיאל, לאזור רבי הקומות והקניונים. אני חייבת לומר שרבי הקומות שם הם דבר נורא. הם גבוהים (כעשרים קומות) וצפופים. הם מטילים עליי פחד. באזור ההוא, בין מגדיאל לכפר סבא, היו פעם פרדסים יפיפיים. הם היו שייכים לעשירי קלקיליה, שעיבדו אותם בעזרת פועלים מביר עדס, שהיא היום שכונת גיל עמל. פעם שכונת עולים, היום שכונת וילות.

קינחנו בארוחה, במסעדה טבעונית בשדה שבין רמתיים לכפר סבא. היה נפלא, באמת.

קונדטוריה וילהיים. הצוות השתנה, הרגשת הבית נשארה (התמונה מאתר הקונדיטוריה)

תמר בן יוסף היא בעלת הבלוג: עידן השוק החופשי