אני תומך בכל ליבי במטרות המחאה אבל לא ברעש המגפונים וצפצופי המשרוקיות.. עם חזרתי הביתה עודני חש שהרעש אינו מרפה והצפצוף הטורדני מתגבר

המשורר נתן זך התחנן לרגע אחד של שקט באמצעות שיר שפרסם בספר שיריו שיצא לאור בשנת 2018, ואשר נקרא באותו שם "רגע אחד שקט בבקשה". וכך כתב בשורות הפתיחה שהפכו עם הזמן למשפט ויראלי בקרב יודעי ספר ושירה: "רגע אחד שקט בבקשה/ אנא, אני רוצה לומר דבר מה".

בתוך הקקפוניה חסרת הנשימה של נאומי התוכחה בעד ונגד, מבזקי החדשות שבמקרה אסון הופכים למהדורות מיוחדות, שאון הסירנות וקולות הירי, המולת הרחוב והבית, עימותים מתלהמים וקונצרטים מפוקקי אוזניים בפארק, המראות ונחיתות, רעשי אגזוזים קטומים של אופנועים אימתניים, ניידים טורדניים בשלל דנדונים, צווחות עורבים והמיית יונים - מתבקש שקט לבן ורך ופכפוך מים חרישי ומרגיע טנטון. יונה וולך, שהייתה קשובה לרעשים פנימיים ולא רק לרעשי רקע טורדניים, כתבה ב- 1983 "שלח לי שקט טוב מוגן/ שלח לי שקט מעונן/ שלח לי שקט ממוכן/ לשמוע שקט לא מכאן/ תשלח לי שקט בקופסא/ מארץ רחוקה". ורמזה על שקט מנחם שמתקיים מחוץ לגבולות הארץ והנפש המיוסרת שמתמודדת עם רעש בלתי פוסק. "שלח לי שקט מאורגן/ שלח לי שקט מעודכן/ שלח לי שקט מפואר/ שלח לי שקט מהכפר.." דרשה וקינחה בפזמון : "שקט, שקט, שקט מופתי/מיום הולדתי ועד יום מותי/ שקט עד יום מותי". במקרה של וולך , שנפטרה ממחלה קשה כשנתיים לאחר שכתבה את השיר , הושג השקט המיוחל רק לאחר מותה.

במוצאי השבתות אני בוחר ללכת למוקדי הרעש בצמתים, אלו הצווחים "בושה, בושה, בושה"  ו/או  "דמוקרטיה או מרד". אני נחשף שלא בטובת אוזניי המתחרשות לצפצופי משרוקיות ויללות מגאפונים וגרונות ניחרים. אני תומך בכל ליבי במטרות אבל לא בשימושים.. עם חזרתי הביתה עודני חש שהרעש אינו מרפה והצפצוף הטורדני מתגבר. "רגע אחד  שקט בבקשה" אני מתחנן "אנא, אני רוצה לומר דבר מה". ולעצמי אני אומר בהגיענו "אפשר למחות ולזעוק יותר בשקט ושלווה?".

דני סנדרסון יהיה לי לפה גם בבואי לתאר את הרעש שהפך כאן לכורח שאינו ניתן לכיבוש. להקת "דודה" שרה במדויק את המילים שכתב: "אנשים ברחוב הולכים/ כמויות של אלפי שרוכים/ כל אחד אומר/ תקנה, תמכור, תשב , תשמע סיפור/ מטוסים מעל מעופפים/ אוטובוסים מצפצפים/ חדשות מיללות/ מעוררות את הציבור / רק לשמוע / שקט שקט/ולסגור המתג, מתג/ ולנסוע אגד, אגד/ ולצאת מכאן". וגם הוא כיונה וולך מעיד כי רק אם נצא מכאן נגיע לשקט.

ישנם גם אלו שהשקט עבורם הוא בבחינת מצב קורע לב. בשיר "שלווה" שכתב אבי קורן ז"ל ללהקת הנח"ל הוא מלין על הזמן המתמרח והשלווה המשמימה. "על המחנה נדלק ירח/ על המאהל כוכב זורח/  ליל שבת בלי טעם ובלי ריח/ והשקט את הלב קורע" ומקונן  בפזמון החוזר: "איזו מין שלווה ולא עושים שום דבר/ איזו מין שלווה ועוד שבוע עבר".  כמה הייתי רוצה שלווה דומה בה לא קורה שום דבר ועוד שבוע עבר ללא דרמות ורעשים.

קשה לכתוב שקט וקל לתאר רעש. קובי אוז תיאר רעש כזה כשלקה ב"גריפה" והיה עדיין שרוי תחת הכאב על רצח רבין. אוז דיבר על הגודש שלא מותיר מקום לקשב וריכוז. "סתם זה הכל סתם/ מתיחה מסרט ישן/ סתם זה לא נכון / אנחנו לא במזרח התיכון/", הוא כתב וביקש לברוח מהמציאות המדממת בעזרת אסקפיזם מזוכך.  "מרוב דמעות הראיה מתערפלת/ מרוב מדבקות כבר לא רואים את הדלת/ מרוב נרות לא רואים כמה אופל/  מרוב פתקים לא רואים את הכותל/ מרוב שירים לא שומעים את הקול/ מרוב תשובות לא עוצרים כדי לשאול/ מרוב אשמים לא זוכרים מה הפשע/ מרוב עשיריות לא רואים את התשע" היטיב לתאר בשנת 1997 את הלך הרוח אז וכמו ניבא גם את המתרחש גם כאן ועכשיו. "מרוב צדק לא רואים את החוק/ מרוב קרבה כבר אין יותר רחוק/מרוב כבאים שכחנו מה בוער/  מרוב הסוואה שכחנו איך להסתתר".

אז, קצת שקט בבקשה יש לי לומר דבר מה.

מחאה בצומת עין הנציב. כדאי להנמיך את הווליום (צילום: דוד עינב)