כבר בלילה הראשון בליפט שמעתי רחשושים מתחת לרצפת העץ החורקת. הרמתי שני קרשים ולהפתעתי מצאתי תיק עור מרופט שהכיל סיפור חיים

"הצריף השחור" שעמד בקיבוצנו בסמוך לשדרת הברושים, היה בעצם מה שקראו פעם "ליפְט" – דהיינו ארגז עץ גדול שצלעותיו מצופות ב"נייר טוֹל" – נייר זפת, על מנת למנוע חדירת רטיבות.

במקורם שימשו הליפטים האלה כארגזי מטען גדולים שבהם הביאו העולים מאירופה את כול רכושם. לאחר פריקת הארגז הותקנו בו דלת וחלון, גגו כוסה בלוחות פח או אסבסט או אפילו רעפים, והוא הפך להיות במקומותינו חדר מגורים לתפארת. (בשביל להתקלח הלכת למקלחת הכללית ו"שירותים" מצאת ליד עץ הברוש או ב"בית השימוש הציבורי").

הליפטים הללו היו משאת נפשו של כול בן שהתגייס לצבא. בפעם הראשונה יצאתי מתחום הלינה המשותפת וקיבלתי ליפט שלם – כשמונה מטרים רבועים – לי לעצמי בלבד.

כבר בלילה הראשון בליפט שמעתי רעשים ורחשושים מתחת לרצפת העץ החורקת. בלילה השלישי החלטתי לבדוק מה קורה שם. בעזרת לוֹם מאולתר הרמתי שני קרשים ברצפה. את החוּלְדָה שנברה שם לא הצלחתי לתפוש, אבל מצאתי להפתעתי תיק עור חום מכורסם בחלקו.

שלפתי את התיק ובסקרנות אדירה פתחתי לראות את תכנו. היה שם כובע מצחייה ובחזיתו סמל מוזר. היו שם גם כפתורים וסמלים מפח, מדליות ואותות הצטיינות צבעונים, וכמה גיליונות נייר שעליהם הופיע כתב יד דהוי בשפה לא מוכרת. והייתה שם גם תמונה של אדם נאה וזקוף, במדים שחורים ופנים נאות ומחייכות. את הפרצוף הזה דווקא הכרתי מיד. זכרתי שראיתי את הפנים האלה בבית ההנצחה שלנו, בפינת הזיכרון לנופלים במלחמת השחרור.

מיד הבנתי שאני מחזיק ביד משהו חשוב במיוחד. הבנתי שהתיק הזה היה שייך כנראה לבעליו של הליפט והוא זה שהטמין אותו ברצפת העץ הכפולה.

החזרתי את כול הממצאים לתיק המכורסם וכבר למחרת הבאתי אותם ליחזקאל – הארכיונאי של הקיבוץ והאחראי על בית ההנצחה, על מנת שיפענח את התעלומה.

יחזקאל התבונן היטב בממצאים ואחר כך קרא בריכוז עמוק את גיליונות הנייר, כשהוא פולט בתדירות הולכת וגוברת צמדי מילים כגון: "לא יאומן", "בלתי נתפש", "אני המום".

יחזקאל סיים לקרוא. הוא הניח את גיליונות הנייר על השולחן והעביר באיטיות שתי כפות ידיים על עיניו ומצחו כשהוא פולט עוד "שכֹּה אחיה" אחד. אחר הפנה אליי מבט ארוך ועייף והואיל לפרש:

"נו... אתה הרי יודע מי זה, הרי זה קוּרט שלנו. תמונתו תלויה שם על הקיר. הוא הגיע לקיבוץ בדיוק חודש לפני פרוץ מלחמת השחרור. בחור משוגע על כול הראש. לא הספיק לפרוק את מטענו ומיד רץ והתנדב לפלמ"ח. הוא השתתף בקרבות על הדרך לירושלים. הגיעו לקיבוץ שמועות שהוא ניחן באומץ לב בלתי רגיל, התנדב ונדחק לכול משימה. ברור שכעבור זמן קצר מאוד מצא את מותו באחד מקרבות "בּאב-אל-וואד". כן, עכשיו אני מבין, עכשיו הכול ברור..." נאנח יחזקאל, ורק העמיק את התעלומה.

"מה ברור?" לחשתי.

"נו, כעת ברור מה בער לו, מה הריץ אותו ללא חת מול אש המקלעים. אתה מבין, קורט שלנו היה קצין ב-אס. אס. וכנראה אפילו קצין מצטיין. הנה כול המדליות, והנה המכתבים שכותב לו אביו המתגורר במינכן, בהם הוא מפציר בו ומנסה להניא אותו מהחלטתו הנחושה לזייף את ניירותיו, להפוך ליהודי, לנסוע לפלשתינה לעזור לעם היהודי... כן, מי יודע איזו קופת שרצים הייתה תלויה לו על צווארו לאותו קורט או פְריץ או מה שלא היה שמו" הנהן יחזקאל בסנטרו, "מי יודע על אילו עוונות בא הנאצי הזה להכות, עד שהוכה בחזהו באותו כדור שאולי בדרך אל ליבו הספיק למרק קצת מחטאיו".

הליפט. משאת נפשו של כל בן שהתגייס לצבא