מנהלת הקהילה | נעה זית
את המזכיר החליפו במנהל. את החברה הקיבוצית החליפו בקהילה. וככה הופיע התפקיד החדש, מנהל (או מנהלת) קהילה. למנהל (או מנהלת) הקהילה היה מותר לעשות כל מה שלמזכיר, או המזכירה היה אסור. לפטר חברים מעבודתם, לאיים, לשקר במידת הצורך, להתעלם ממצבם הנפשי/כלכלי/ ולא להיענות לצרכיהם, לפגוע בזכויותיהם. המזכיר לא היה יכול לעשות את כל אלה כי הוא אכל בחדר אוכל עם כולם, גידל את ילדיו עם כולם, עבד בענפים, השתתף בגיוסים, בקיצור, הוא היה חבר קיבוץ מן השורה.
מנהל הקהילה בא מבחוץ. מקיבוץ אחר, מ"כוכב אחר" ולא חלו עליו כל ההגבלות הללו, כמו שאמרה באספה המזכירה האחרונה, עד עכשיו הקיבוץ דאג לכולם, מעכשיו כל אחד ידאג לעצמו. ומי שלא יודע לדאוג לעצמו, שאלה סוניה? שיילמד, השיבה המזכירה. סוניה אמרה שהיא חיה את כל חייה בלי לדעת את זה ועכשיו היא כבר זקנה מדי מכדי ללמוד איך דואגים לעצמה. אנחנו נלמד אותך, אמרה המזכירה. זה נשמע כמו הלצה לא מוצלחת, אבל כעבור חודש הופיעה מודעה על לוח המודעות בחדר אוכל: אנחנו פותחים קורס ללימוד ולפיתוח מיומנויות וכישורים לקראת ההפרטה, מי שמעוניין, נא להירשם אצל אמירה (אמירה היתה המזכירה של מזכירת הקיבוץ). בשולי המודעה למטה היה כתוב בעיפרון, ואחר כך נמחק, חינוך מחדש.
הדברים נעשו מסובכים ואקוטיים כשהתחילה פרשת שיוך הדירות. פתאום נכנסו לקיבוץ מושגים כמו נכס, פרצלציה, רמ"י, יורשים, התאריך הקובע, ואנשים מצאו את עצמם גרים בבית לא שלהם שאפשר לבוא ולהוציא אותם ממנו, ומנהלת הקהילה נזקקה לכמויות גדולות במיוחד של תבונה ורגישות כדי להעביר את התהליך בשלום ולא לפגוע בהרגשת הבית שגם ככה התערערה אחרי שהחברים, חברי הקיבוץ, המליכו עליהם זרים שינהלו את חייהם והפכו את עצמם לנתינים, סוג של. ואז, יום אחד, הזמינו את סוניה לישיבה של הנהלת הקהילה והודיעו לה שעליה לפנות את הדירה "שלה" לטובת היורשים ולעבור לדירה אחרת. סוניה כבר היתה בת 90.
לא ברור איך הסיפור הזה נגמר כי לסוף היו כמה גרסאות. גרסה אחת טענה שסוניה נעמדה על שתי רגליה ואמרה, אני לא זזה מכאן. מה תעשו לי? ובכך מימשה את כישורי החיים שלמדה בקורס ההוא. גרסה אחרת טוענת שההנהלה והיורשים ועורכי הדין שכנעו אותה, בדברי נועם מתובלים באיומים, לפנות את הדירה, וגרסה שלישית מספרת שזאת היתה נקודת השבר: חברים, חברי קיבוץ מכל המעמדות והגילים צעדו למזכירות עם דגלים וחצוצרות וזמבורות ומשרוקיות וצעקו, בושה! בושה! בושה! וחבורת העסקנים נמלטה דרך החלון של משרד משאבי אנוש שהיה החלון היחידי שלא היה מרושת בסורגים. אבל זאת כנראה הגרסה הכי פחות סבירה...
המזכיר אכל עם כולם בחדר האוכל ולא יכול היה לפטר איש. (איור: שמואל
כץ, באדיבות ספריית פועלים)
המצאות
מתי יודעים שהכותבת משועממת כשהיא ממציאה סיפורים שלא היו ולא יהיו אין מצב שפינו קשישים מבתיהם בשום קיבוץ מזלם של הקשישים שבאה ההפרטה ואין קיבוצים פושטי רגל כמו שהיו רבים בקבוץ הישן צריך לברך על ההפרטה בזכותה הבנים חוזרים והקשישים בטוחים בעתידם
קיבוץ זה יצור מורכב
קיבוץ הוא יצור מורכב ומסובך, תלוי ברצונותיהם וגחמותיהם של 250+ חברותיו וחבריו,
תאור מדויק ועצוב
הכל נכון +++ מנהלי קהילה חיצוניים, יו"ר מחופש למזכיר על מנת לעקוף את פקודת האגודות השיתופיות האומרת שמזכיר חייב להיות חבר האגודה. יודעים למה הגענו לשלב העצוב הזה? כי אנחנו טיפשים גמורים!!! לכן התאורים על התנהלות המנהלים הם עדינים לטעמי ולא משקפים את עוצמת השבר. מחפשים אשמים? 1. מזכירי התנועה שדחפו בזמנם להפרטה. 2. מבקרי התנועה ומבקרי הפנים שידעו מה קורה ולא עשו דבר. 3. חברי המזכרויות למיניהם שהחרישו שהעוולות הגיעו לפתחם. 4. משרד הכלכלה ומשרד רשם האגודות השיתופיות שעצם עיין מהתמהלויות לא חוקיות ולא ממה הווה סעד לחברי קיבוץ שלא היה להם כתובת. 5. בעלי תפקידים שרצו להיות מנהלים, עם רכב צמוד, חשבון הוצאות ושחצנות וארוגנטיות של חברה קפיטליסטית. שאלו אותי איך אני יודע? הייתי ועודני שם. כשהקמנו קבוצת חברים לפני 20 שנה את "פורום הקיבוץ" עם עוד חברים (גוטמן, ע.ז.צ ואחרים) ידענו לאיכן נגיע. אבל לא היה עם מי לדבר, גם לא עם מזכירי התנועה שהסתכלו עלינו כעל קומץ משוגעים. אז אכלנו אותה בענק. בתיאבון.