הגיעה העת להרגיע ולנהל מחלוקת לשם שמים על דמותה של הדמוקרטיה הישראלית

 

"איני מסכים עם אף מילה שאתה אומר, אך אני מוכן להיהרג על זכותך לומר את דעתך". 

 

המשפט האלמותי הזה הוא של וולטר, סופר ופילוסוף צרפתי בן המאה ה-18, מאנשי הרוח הבולטים של תפיסת הנאורות. כדאי לדעת שוולטר היה אנטישמי בוטה וארסי; ללמדך את הצורך בקריאה ביקורתית וספקנית, גם את מי שמדבר בשם הנאורות והליברליות – אז ועתה. קריאה ביקורתית אינה מקבלת כמובן מאליו את הכתוב בטקסט, אך גם בוחנת את מי שאמר אותו, ועד כמה קיימת הלימה בין האיש לבין דבריו.

 

אולם מעבר לביקורת על האיש, האמירה שלו, קיימת בעבורנו גם כאמירה בפני עצמה. אמירה יפה, טקסט יסוד בחשיבה דמוקרטית וליברלית; טקסט המביא אל הקצה את תפיסות הסובלנות והפלורליזם (אך גם מעורר סימני שאלה, כפי שנראה בהמשך).

 

הפלורליזם והסובלנות הם שני דברים שונים. המשמעות של סובלנות היא שאני מוכן לסבול אותך למרות שאתה טועה. סובלנות היא דרך חיים של "חיה ותן לחיות"; אל תפריע לי ולא אפריע לך.

 

הפלורליזם הוא ההכרה בריבוי הדעות ובחיוב שבריבוי הדעות כפרטים שניתן לבנות מהם, חרף הניגוד שבהם, מהות משותפת, המכילה את הדעות השונות, ומקבלת שהאמת עשויה להכיל בתוכה דעות שונות וגוונים שונים.

 

מקובל לראות בדת את היפוכו של הפלורליזם. הדת, מעצם טבעה ומעצם אמונתה שהיא מבטאת את האמת האלוהית המוחלטת, אינה יכולה לסבול ריבוי. האמנם?

 

"הרואה אוכלוסין אומר ברוך חכם הרזים, שאין פרצופותיהן דומין זה לזה ואין דעתם דומה זו לזו (תוספתא, ברכות, ו` ה`).

 

***

ברכת "חכם הרזים" שייכת לברכות הראיה; ברכות שיש לומר אותן בעקבות ראיית דבר מה. את ברכת "חכם הרזים" יש לומר כאשר רואים 60 ריבוא מישראל, כלומר 600,000 יהודים – כמספר יוצאי מצרים. על מה יש להתפעל כאשר רואים המון? הדעת נותנת, שכוחו של המון הוא בהיותו כאיש אחד; אחידות היוצרת עוצמה אדירה, שאי אפשר כמעט לעמוד בפניה. מן הסתם, ברכת "חכם הרזים" היא על העוצמה הזאת. לא, אומרת התוספתא, הברכה אינה על האחידות אלא להיפך, היא על הריבוי. התוספתא משווה את ריבוי הדעות לשוני במראה בין בני האדם. איזה מין עולם היינו, אילו לכל בני האדם היו אותם פרצופים? היה זה עולם חסר פנים, עולם של אנשים מחוקים. הוא הדין, אומרת התוספתא, כשמדובר בדעות. אחידות דעות, מעידה על חברה של בני אדם מחוקים, חסרי פנים. עולם שבו הכל חושבים אותו הדבר, הוא עולם נורא. לא בכדי, בלל אלוהים את שפת האנשים בפרשת מגדל בבל. הוא לא ראה כל חיוב ב"שפה אחת ודברים אחדים".

 

עם זאת, אנו מרבים לדבר על אחדות ישראל כערך מרכזי. האם אין סתירה בין ערך זה לבין הפלורליזם?

 

קיים הבדל מהותי בין אחדות לאחידות. אחידות, משמעותה מחשבה אחידה לכולם. התוספתא רואה בכך קללה, ועלינו לברך על ריבוי הדעות. אחדות, היא היכולת לקיים מסגרת משותפת, עם מטרה משותפת, עם ערכים משותפים, עם יכולת החלטה, הכרעה וביצוע, חרף המחלוקות הקיימות בתוכנו, המחלוקות המבורכות.

 

אולם לא כל המחלוקות מבורכות. "כל מחלוקת שהיא לשם שמים, סופה להתקיים. ושאינה לשם שמים, אין סופה להתקיים. איזו היא מחלוקת שהיא לשם שמים? זו מחלוקת הלל ושמאי. ושאינה לשם שמים? זו מחלוקת קֹרח וכל עדתו" (פרקי אבות ה, יז). מה פירוש מחלוקת לשם שמים ומה פירוש מחלוקת שסופה להתקיים? מחלוקת לשם שמים – היא כזו שהצדדים בה מחפשים באמת ובתמים את טובת העניין; המבקשים את הדרך להפוך את החברה ואת העולם למקום טוב יותר. מחלוקת לשם שמים היא מחלוקת המבטאת חתירה כנה לאמת. מחלוקת שאינה לשם שמים – הנה הבעת עמדה מתוך שיקול זר, כדי לשרת עניין זר כמו כבוד, כסף, כוח, קנאה, תאוות נקם. מחלוקת שסופה להתקיים – היא כזאת שלעמדות שני הצדדים, יהיה קיום לדורות, כיוון שגם העמדה שלא התקבלה מבוססת ועשויה להיות נכונה ולהתקבל בעיתוי עתידי. מחלוקת שאין סופה להתקיים – היא כזו שהטיעונים בה סתמיים ולא יהיה לה קיום, לא יישאר לה זכר, גם לא לעמדה שניצחה בטווח הקצר.

 

קרח ועדתו נבלעים באדמה, תחריט של גוסטב דורה (מתוך ויקיפדיה)

***

במחלוקת קֹרח ועדתו, עליה נקרא השבת בפרשת השבוע – פרשת "קרח", מרד קֹרח במשה בשם הדמוקרטיה, כביכול, ומתוך התנגדות לשלטון היחיד של משה. למעשה, המטרה שלו הייתה לצבור כוח פוליטי לשמו; המניע שלו היה תאוות שלטון. בטווח קצר הוא הצליח לסחוף המונים לצדו, אך האדמה פערה את פיה ובלעה אותו ואת עדתו ולא נותר זכר להשקפת עולמו; זכרו נשאר לשלילה, ודבקו בשמו תאוות בצע וכבוד. מחלוקתו לא התקיימה. לעומת זאת – המחלוקת בין בית שמאי ובית הלל, מבטאת חתירה של שני הצדדים לאמת. לכן, אף שהלכה כבית הלל (ברוב המקרים) עמדת בית שמאי נשארה כתובה ומקודשת במשנה והיא ממשיכה להילמד אף היום, אחרי אלפַּיִם שנה. זו מחלוקת שסופה להתקיים. 

 

המחלוקות בין בית שמאי ובית הלל היו עמוקות ונגעו לסוגיות המהותיות ביותר. לא היו אלו מחלוקות פילוסופיות אלא הלכתיות, כלומר כאלו הנוגעות לחיי היומיום, לחיי המעשה. מחלוקת כזו עלולה להקשות על היכולת לחיות בצוותא, אם מה שכשר בעיניי פסול בעיני חברי ולהיפך. "אף על פי שאלו אוסרים ואלו מתירין, אלו פוסלין ואלו מכשירין – לא נמנעו בית שמאי מלישא נשים מבית הלל ולא בית הלל מבית שמאי; כל הטהרות והטומאות שהיו אלו מטהרים ואלו מטמאין – לא נמנעו, עושין טהרות אלו על גבי אלו" (משנה, יבמות א, ד).

 

האם ניתן לחיות יחד ולגשר על מחלוקות, כולל מחלוקות בנוגע לאורחות החיים? איך חיים יחד במצב כזה? על פי איזו דרך? איך ניתן לקיים זוגיות וחיי משפחה בין בני שתי קבוצות כאלו? הדבר נראה בלתי אפשרי. ואף על פי כן, כיוון ששתי השיטות הן לשם שמים, האהבה תגבר, וימצאו את הדרך לחיות יחד. ואכן, כמה מהרבנים החשובים ביותר בשני המחנות השיאו את ילדיהם ביניהם.

***

המחלוקת בין בית הלל ובית שמאי היא לשם שמים, ובכל זאת – המחלוקות עמוקות, וכיוון שמדובר במחלוקות מעשיות, לא תיאורטיות, נשאלת השאלה כיצד מכריעים ביניהן? "שלוש שנים נחלקו בית שמאי ובית הלל. הללו אומרים הלכה כמותנו, והללו אומרים הלכה כמותנו. יצאה בת קול ואמרה: אלו ואלו דברי אלוהים חיים הן, והלכה כבית הלל. וכי מאחר שאלו ואלו דברי אלוהים חיים הן – מפני מה זכו בית הלל לקבוע הלכה כמותן? מפני שנוחין ועלובין היו, ושונין דבריהם ודברי בית שמאי. ולא עוד, אלא שמקדימין דברי בית שמאי לדבריהן" (תלמוד בבלי, מסכת ערובין, דף יג ע"ב).

 

מה פירוש אלו ואלו דברי אלוהים חיים? האם יש יותר מאמת אלוהית אחת? האין זו כפירה בעיקר המונותיאיסטי? אין ספק שזו אמירה נועזת, כמעט חתרנית. אין היא נוגעת לדברי אלוהים אלא לדברי בני האדם. האדם נברא בצלם, והוא חותר לאמת. אומר התלמוד, שביטוי צלם האלוהים אינו ידיעת האמת, אלא החתירה הכנה לאמת, הניסיון לברר בתום לב מה טוב לאדם ולחברה. במחלוקת שבה הטיעונים נאמרים לשם שמים, אלו ואלו דברי אלוהים חיים. מי שמדבר בשם האמת האלוהית, שכביכול נמצאת בכיסו ולכן אסור לו להתפשר, אלא יריבו חייב להתקפל בפני עמדתו, אינו אלא שרלטן, וטענתו – כפירה.

 

אם אלו ואלו דברי אלוהים חיים, מדוע יש צורך בהכרעה? ההכרעה אינה ההגעה לאמת, שהרי המחלוקת אינה בין אמת לשקר אלא בין דרכים להגיע לאמת. ההכרעה נועדה לאפשר קיומה של חברה. אם אפשר להגיע להסכמה – מה טוב. באין הסכמה חייבים לקבל הכרעה, והיא מחייבת את כל בני הפלוגתא. הם אינם חייבים להסכים שההכרעה נכונה, אולם היא מחייבת אותם.

 

ומדוע ההכרעה כבית הלל? הרי אם אלו ואלו דברי אלוהים חיים, האמת אינה בהכרח בדבריו של הלל. אומר התלמוד שהסיבה היא אופן ההתייחסות של בית הלל לעמדות בית שמאי; העובדה שבית הלל נתנו כבוד לעמדת בית שמאי, למדו קודם כל את דברי בית שמאי, והם היו נקודת המוצא שלהם לליבון הסוגיה. האם זאת סיבה משכנעת? הרי בסופו של דבר ההכרעה אינה צריכה להיות פרס על התנהגות טובה, אלא הכרעה לטובת העניין, לשם שמים. ההנחה היא, שמי שבאמת ובתמים בחן את הסוגיה לעומק, ודן בפתיחות מלאה בכל העמדות, רבים הסיכויים שיגיע בסופו של דבר להחלטה הנכונה.

הפגנה ליד בית הנשיא. מהלך החקיקה הכוחני נעצר (מעמוד הפייסבוק: "הגורם האנושי")

***

כל הטקסטים עד כה, מוולטר עד הלל ושמאי, מדברים על כיבוד העמדה האחרת. האם כל עמדה היא לגיטימית? האם יש עמדה שאינה לגיטימית? האם ראוי שאהיה מוכן להיהרג על זכותה של כל עמדה להישמע? האם הפלורליזם הוא בלתי מוגבל?

 

הטקסטים הללו אינם נותנים לגיטימציה לכל דעה. לדוגמה – קֹרח ועדתו. יש עמדות בלתי לגיטימיות. ברוב מדינות העולם החופשי, הכחשת השואה הוצאה מחוץ לחוק. מדינות רבות בעולם החופשי אימצו את הגדרת העבודה לאנטישמיות של IHRA (הברית הבינ"ל לשימור זכר השואה), המוציא מגדר הדעות הלגיטימיות עמדות אנטישמיות במסווה של אנטי ציונות או אנטי ישראליות והתנגדות לקיומה של מדינה יהודית. לכאורה, זו פגיעה בחופש הביטוי. אך חופש הביטוי אינו בלתי מוגבל. חופש הביטוי אינו חופש ההסתה ולא חופש ההכפשה. החוק בישראל אוסר על רשימות שמצען גזעני או שולל את זכות קיומה של ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית להתמודד בבחירות לכנסת (אם כי, יש לציין שבית המשפט העליון הפך את החוק הזה לאות מתה בהחלטותיו על אודות בל"ד ועוצמה כהניסטית). 

 

במחצית השנה האחרונה סוערת החברה הישראלית במחלוקת חריפה על המהפכה המשטרית. אני מתנגד למהפכה ושותף למחאה; השתתפתי בהפגנות ונאמתי באחדות מהן. אולם מתחילת המאבק היו בו צדדים שהתנגדתי להם בחריפות, ובראש ובראשונה האיום בסרבנות, שמסוכן לדמוקרטיה ולקיום המדינה לא פחות מהמהפכה המשטרית. וכעת, הגענו לשלב סתימת הפיות. כאשר קבוצות של מפגינים ופעילים מלוות כל שר או ח"כ מהקואליציה, בארץ ואפילו בחו"ל, ואינם נותנים לו להשמיע את דבריו או גורמים לו לוותר מראש על השתתפותו באירוע (וביטול ההשתתפות נתפס משום מה כ"ניצחון") – זו סתימת פיות. סתימת פיות בשם הדמוקרטיה, היא הזניית הדמוקרטיה ונשיאת שמה לשווא.

מול המהלך הכוחני של המהפכה המשטרית, ניצול קוניוקטורה של רוב קטן שמאפשר לראשונה ממשלת "מלא מלא" בלי מבוגר אחראי שמאזן וממתן את הממשלה, כפי שהיה בכל ממשלות הימין עד כה, לצורך שינוי דרמטי של מבנה המשטר בישראל באמצעות ביטול עצמאותה של מערכת המשפט בישראל והכפפתה למעשה לממשלה, שבפועל שולטת גם ברשות המחוקקת, המוני בית ישראל יצאו לרחובות במאבק צודק ונחוש למנוע את הרעה. העימות הגיע לשיאו כאשר נתניהו פיטר את גלנט, כיוון שהעז לבטא עמדה אחרת מן הקו של המהפכה (שאגב, לא היה עליה שום דיון בממשלה או בסיעת הליכוד, כפי שהיא לא הוצגה לציבור ערב הבחירות ולא לפני הכנסת בהצגת הממשלה). באופן ספונטני יצאו מאות אלפי אזרחים נחושים לבלום את המהפכה.

 ***

ואכן, המהפכה נבלמה. הסמל לכך הוא ביטול פיטורי גלנט. מהלך החקיקה הכוחני נעצר והומר בהידברות על רפורמה קונסטרוקטיבית במערכת המשפט בהסכמה לאומית רחבה. רפורמה כזו נחוצה וחשובה כיוון שיש לא מעט צדק בביקורת על מערכת המשפט, שרחוקה מלהיות מושלמת. אבל יש מי שהתאהבו במאבק, כמאבק לשמו, ועל התמעטות המפגינים הם מנסים לחפות בפעילות של קבוצות קטנות וקיצוניות שמאמצות שיטות אלימות של סתימת פיות (בדיוק כמו השיטות של הקבוצות הביביסטיות שהפילו ממשלה מצוינת באמצעות טרור אישי נגד ח"כים מימינה ובני משפחותיהם). בכך הם מחזקים את יריב לוין וחבורת הקיצונים בראשותו, שנאחזים בקרנות המהפכה ומסרבים להשלים עם קריסתה.

 

די! צריך להרגיע. כעת יש לנהל מחלוקת לשם שמים על דמותה של הדמוקרטיה הישראלית, על דרכה של המערכת המשפטית, על מהות האיזונים והבלמים בין שלוש רשויות השלטון; מחלוקת שתביא לפתרון בהסכמה רחבה, גם אם המחלוקת העקרונית בין עמדות המוצא של הצדדים עדיין קיימת וסופה להתקיים.