פרקים מיומן המעבר שלי מתל אביב לשער הגולן, עם תחנה מתמשכת במסדה

 

9/11/22 עונת מעבר

לא פעם בחודשיים האחרונים אני מתעוררת, לאחר חלומות עזים, מלאי פעילות, ולרגעים אחדים איני יודעת איפה אני - בתל אביב או בשער הגולן. שְֹבֵעָת שִׁבְעוֹת אנוכי בזמן האחרון ונודדת בעקבותיהן עם בתי בין תל אביב לשער הגולן, כמה ימים שם וכמה ימים כאן, ובכל פעם ה"כאן" וה"שם" מתחלפים ושכבות שכבות של זיכרונות מתאבכות ושוקעות בי, מחוללות את תנועתן.

 

לפנות בוקר התעוררתי מדפיקות עזות של גשם על הגג. הפעם ידעתי בוודאות שאני בשער הגולן, בתל אביב הגשם נשמע אחרת.

יצאתי לרגע אל הרחבה שלפני הבית, בית אבי, ונשמתי עמוקות את החושך הרוחש רוח וגשם ורווי בחמצן.

 

בבוקר נסתלקו העבים ו"יָצְתָה חמה מנרתיקה". דומה כי הסגנון העגנוני, חז״לי, כמו התחבר מאליו אל הבוקר ההָדוּר נָאֶה שהשתרר בתבל, או לפחות בשמי שער הגולן.

עונות מעבר הפכפכות הן מטבען ונפשי נוטה להתהפך על עצמה דרך כל מעבר. אך הבוקר היא התנקתה לאיטה משיירי החלומות הסיזיפיים המתישים ונוצקה בה שמש.

 

11/11/22 - איפה זה שם, איפה זה כאן

הזכרתי את היקיצות המבולבלות, נעדרות האוריינטציה, שאני חווה לאחרונה מרוב מעברים בעקבות המוות, המשפחה ועוד תהפוכות חיים.

בין הכאן לשם, עולה השאלה ״איפה זה כאן״ ומכאן גם ״איפה זה שם״ כשם ספרי האחרון, תהייה שמלווה אותי שנים ובעצם מתחקה אחר תחושת הבית העמוקה, תחושת השייכות.

 

כאן, באדמות שער הגולן, טמונים הריחות והמראות מקיצי הזיכרונות של תפיסת העולם הילדית: ״אז תבל הייתה כמו שהילדים ציירוה״ כתב נתן יונתן בשירו ״ציור של ילדים״, ואמנם הוא מכוון בשירו לכיוון אחר, אך עדיין מונחת שם ההיכרות הראשונית, הילדית, עם העולם, שמעצבת במידה רבה את תחושת המקומיות והשייכות הבסיסית.

 

מקומי, במשך כמעט 40 שנה, היה בתל אביב, היא היתה ה״שם״ הנכסף שלי בשנות נערותי ובַּחֲרוּתִי הצעירה. בילדותי דימיתי כי היא מלכותם של סבי וסבתי. עיר פלאות מנצנצת, מרובת אפשרויות, שגירתה את קצות חושיי האמנותיים ואת תשוקת החופש שלי. בהמשך אמנם הפכו לעתים הפלאות של הכרך לתלאות, אבל בסך הכול חשתי חיבור עז לפתיחות של העיר, לאפשרויותיה, גם אם לא תמיד ניצלתי אותן, הן היו שם, פרושות מתחתיי ברחוב המתרחש ללא הרף.

 

אז איפה זה כאן

ואיפה זה שם

ואיפה אני

בין

הָכָא לְהָתָם.

 

במהלך השנים הפכה תל אביב ל״כאן״ שלי ושער הגולן היה ה״שם״, אך מין שם נוכח מאוד, החקוק עמוק-עמוק בכל נים (באורח לא מפתיע אצל אישיות נוסטלגית כמוני), כזה המעלה מחנק של התרגשות בגרוני בכל פעם שאני מנסה לפצוח בהמנון ״כאן ביתי אל מול גולן״ והמתבטא באין ספור חלומות בהם חלקי אירועים ונקודות שער-גולניות לוקחים חלק.

הבחנתי שאיפה שהוא בתוכי מקננת בי המחשבה שפעם, בזקנתי, שוב אגור עם חבריי מבית הילדים בבית אחד, ונשוב להיות קבוצת ״רותם״, חבורת ילדים זקנים שנועדו משחר קיומם להוות קבוצת התייחסות, גם ממרחק השנים.

בינתיים, אני שמחה בירוק משיב הנפש, בנוף העצים הכבירים, בלחשי הרוח ובפנים המתחייכים אלינו בשבילי הקיבוץ.

 

הספר "איפה זה שם". תהייה שמתחקה אחר תחושת הבית העמוקה

 

סיגל אשל היא משוררת, עורכת ספרות ואשת במה. בת שער הגולן