הבריכה מוקמה כמעט בתחתית הגבעה. בדרך אליה רצים על השבילים הרותחים. ואחרי שהצטננו כהלכה בבריכה, הרי שבסוף צריך... לעלות. חווית הקרירות הולכת ונשכחת וכל רצונך הוא להתגלגל חזרה אל המים הקרירים

אם כבר בשבילים עסקינן...

הרי מן הידועות, שכברי, קיבוצי, נבנה על גבעה. מוסדות הקיבוץ צופים מראש הגבעה, והשכונות – סביב סביב לה. אם התמזל מזלך, אתה זוכה למישור יחסי לפני שמתחיל הטיפוס, ואם פחות התמזל – הרי שמן הצעד הראשון כשאתה יוצא מביתך – אתה מיד מתחיל לטפס.

יש משהו "אלים" בעלייה שתופסת אותך מהרגע הראשון. רגע.. שנייה.. אתה כמו אומר לשביל. רק יצאתי מהבית, תן רגע להתרגל לחוץ, לפני שמתחילים לטפס.

כך יוצא שלא חשוב לאן פניך, תמיד תגיע מזיע ומתנשף.

אבל הגדילה לעשות הבריכה שלנו. משיקולי גרביטציה וכד' – הבריכה מוקמה כמעט למרגלות הגבעה. כמו בקיבוצים אחרים גם לה היו לפחות שני שימושים (בנוסף לשמירת הדגים לארוחת שישי...) – קודם כל בריכת השקיה, ומשהיא כבר שם – גם בריכת שחייה.

גאוותנו הייתה על הבריכה הזו, 50 מטרים אורכה, ו-18 רוחבה. היינו מתגאים שיש לנו "בריכה אולימפית" (מבחינת אורך – נכון, מבחינת רוחב – למה לתת לעובדות לבלבל אותנו?). היו שהצליחו לצלול בנשימה אחת את כל האורך, אני הסתפקתי בהישג של כל הרוחב.

בתחילת הקיץ המים היו קפואים עד שהריאות שלנו איימו בשביתה. המקפצה הבלתי בטיחותית בעליל הוציאה מאתנו מיני קפיצות נחשוניות שיש רק לברך ששום ראש לא התפצפץ שם לאורך השנים. ממגלשת הברזל שהייתה צולה לנו את הישבנים דווקא נרשמו כמה נפילות כואבות, אבל הנה הוכח שכשלא יודעים בטיחות-מהי – גדלים די בסדר, ובדפיקויות תמיד אפשר להאשים את הלינה המשותפת ולא את הנפילה על הראש מהמגלשה...

ככל שהקיץ היה מתקדם, גם העולם הנסתר בבריכה היה מתקדם... הירוקת הייתה מתחילה לכסות את רצפת הבריכה, בהתחלה הייתה רכה וחלקלקה, אולי אפילו קצת נעימה, אך כששכבת הירוקת הייתה מתעבה - זה כבר ממש הרגיש כמו ללכת על דשא, אבל מגעיל. גם צבע המים היה הולך ומתיירק (נעשה ירוק), עד שכבר לא היינו יכולים לראות את כפות הרגליים אפילו ברדודים. רֹאשָׁנִים היו מתחילים לשחות לצידנו, גדלים והולכים מיום ליום, עד שהיינו מוצאים את עצמנו שוחים עם צפרדעים. ואז ביום בהיר אחד, בערך באמצע הקיץ – פתאום היינו יורדים אל הבריכה והיא הייתה מחייכת אלינו במימייה הצלולים והנקיים. יש! החליפו את המים בבריכה. ושוב איזה כפוררר. הריאות איימו לשבות.

כדי להתייבש היינו שוכבים על הבטון הרותח, מי צריך חלוק מגבת?! בעמוקים היו משחקים הגדולים "קדרים באים". העיניים שילמו מחיר על כמויות הכלור הבלתי הגיוניות שניסו להילחם בירוקת ללא הצלחה. משקפות זה כמובן לעירניקים, כובע ים זה בכלל רק לזקנות מהעיר, דודות שהיו באות לבקר, וברור שלאבטיחים בבריכה  היה את הטעם המתוק ביותר.

כפי שהזכרתי, גרביטציה וכו' – הבריכה מוקמה כמעט בתחתית הגבעה. בדרך אל הבריכה רצים על השבילים הרותחים, ומתגלגלים למטה בשביל הצר, רק לא ליפול, להתגלגל ולהתרסק... ואחרי שהצטננו כהלכה בבריכה, הגוף והשיער קרירים וצוננים עד כדי עור ברווז וכל זאת בקיץ הלוהט (גבעה, גבעה, אבל בכל זאת מישור החוף..) הרי שבסוף צריך... לעלות.

יוצאים במסע למעלה הגבעה, הגוף בזווית אלכסונית של טיפוס קשוח, בהתחלה הרגליים קלות, באמצע הדרך כבר מתעייפות, הזיעה ניגרת, הנשימה מתקצרת (מתפללים שאלו שמלפניי ומאחוריי לא שומעים את הנשימות הכבדות), מגיעים לעשר המדרגות התלולות המבשרות את סוף העלייה הגדולה, ואז עוד עלייה, ממש בלי נשימה. וכשאתה מגיע ממש למעלה – חוויית הבריכה, על הקרירות והנעימות שבה, כבר רחוקה ונשכחת. כל מה שאתה רוצה זה להתגלגל חזרה למטה ולטבול שוב במים הקרירים, לא משנה כמה הם ירוקים.

העיניים שילמו מחיר על כמויות הכלור הגדולות שניסו להילחם בירוקת ללא הצלחה (צילום: אליהו קורן)