במחאה יש יתר הדגשה לדרגותיהם של הדוברים ועברם המפואר. גם אם קולם נשמע "חזק יותר" הוא, הוא איננו שונה מקולו של כל אזרח

עמדתי בשבת בהפגנה בחורב, כמו בכל שבת. בדרך כלל אני בקושי מקשיב לדוברים, כי אין הרבה חדש. הפעם דיבר אמל אסאד. דרוזי. תת אלוף (מיל). מבחינת התוכן גם הוא לא חידש הרבה. אפילו הדרישה לשוויון לא הייתה חדשה. מה שבלט מבחינתי, וגם בזה הוא כנראה לא הראשון, היה הצורך להוכיח שהוא ראוי בכלל לדבר. בעיקר ע"י הדגשת עברו הצבאי המפואר. כאילו, אם הוא לא נפצע בקרב, או לא הקים סטארט-אפ או הקדיש את מיטב שנותיו להקמת פנימיית נוער בסיכון, אז קולו אינו לגיטימי.

אני מעריך מאוד כל אחד מהמעשים שציינתי, אבל אין להם שום קשר ללגיטימיות של כל אזרח להשמיע את קולו בדיון הציבורי. אני מניח שתמיד היה "קול חזק יותר" לאותם אנשים שלקחו חלק במה שנחשב באותו זמן כתרומה חברתית. אבל, ההרגשה היא שהיום, עלינו, או יותר נכון ירדנו מדרגה משמעותית. זה ללא ספק אחד מתוצריו הרעילים של 25 שנות שלטונו לסירוגין של נתניהו. ההצבעה על ציבורים שונים כלא לגיטימיים, מחלחלת כל כך עמוק, שכולנו מאמצים אותה.

שווה לשים לב, שנתניהו כמעט לעולם לא אומר מי כן לגיטימי, הוא רק מצביע על מי שלא. "השמאל ששכח להיות יהודי"; התקציבים שניתנים "לתנועה האיסלמית"; "האליטות שלא משרתות". מי כן לגיטימי? נראה שנתניהו ולכן מי שתומך בו. וכולנו משחקים את המשחק.

המחאה מפנה את חיציה לכיוון החרדים ועושה להם דה לגיטימציה דומה. ההתנהלות של החרדים, הימנעותם משרות צבאי והשתתפותם המצומצמת בשוק העבודה, מסוכנות לחברה הישראלית. אבל, אלו לא גורעים כהו זה מזכותם, כאזרחים, להשתתף בדיון על אופי החברה שתהייה פה. הדרישה להוכחת "ראויות" היא עניין אנטי דמוקרטי ומסוכן. ראוי שכל נואם על במות המחאה יתחיל את הנאום בציון שמו, ותאריו, ומיד יוסיף: "אני פה על הבמה בזכות המעשים שלי, אבל, הם אינם רלוונטיים לדברים שאומר עכשיו. אני אומר אותם כאזרח מודאג, בעל זכות ביטוי. כמו כל אחד בקהל הזה". צריך להשתחרר מכללי המשחק המעוותים שהכתיבו נתניהו ועושי דברו. גם ערכית, וגם כי כך הוא ממשיך לנהל את המשחק.   

 מחאה בחורב. איש לא צריך להוכיח שהוא ראוי לדבר (צילום: אמנון ארבל)

אמנון ארבל גדל בקיבוץ בית העמק. גר בקריית טבעון. מלמד במכינות קד"צ נושאי חברה וכלכלה, חשיבה פוליטית, ציונות, ומפגש יהודי-ערבי