אני מבחין בדמות חשודה. אני עוצר. ליד הדמות הגבוהה משתרכת עוד אחת נמוכה, כהה. אני נדרך. האדרנלין משפריץ בעוז. הדמויות מגיעות אליי. צפירת ארגעה. מוישה וקופי הכלב יצאו לטיול לילה ...

אחת-עשרה וחצי בלילה. הקיבוץ השוקק שותק במידה שלא תיאמן. ממש אין נפש חיה. הבתים חשוכים. מילא המרפסות (הפרטת האנרגיה) אבל גם החדרים. מרבית החברים כבר ישנים. "מתוקה שנת העמל". האם ייתכן שאנחנו עובדים קשה מדי?

רק בחלון המטבח של משפ. חצרוני אור. יוסף שוטף כלים? או אולי מכין לעצמו כוס חלב חם בדבש, מתכון בדוק לשינה מתוקה.

לפני שבוע תלו מודעה על הלוח. הרשמה לעיבּוי השמירה. לאחרונה רבו ההתפרצויות והגניבות. נרשמתי. עכשיו אני משייט בשבילי הקיבוץ בקלאב-קאר החשמלי השקט של ענף הבניין. בלי אורות (תנועה מבצעית) בבחינת רואה ואינו נראה. חולף ליד גדר בית-העלמין. רגע פילוסופי – האמלטי – מטרים ספורים ממני, מעבר לחומת האבן הנמוכה, מתפוררים בלחש שלדיהם של מייסדי הקיבוץ.

מכיוון העיירה השכנה עולה נהמה חדגונית של כלי רכב החורשים את כבישי האספלט. כאן דומייה. כמה טוב שאנחנו פה ולא שם. בכביש שמול חוות הפיטום אני מבחין בדמות חשודה. אני עוצר. ליד הדמות הגבוהה משתרכת עוד אחת נמוכה, כהה. אני נדרך. האדרנלין משפריץ בעוז. הדמויות מגיעות אליי. צפירת ארגעה. מוישה וקופי יצאו לטיול לילה. (קופי, כלב שחור ובעל חוש הומור, שזכה להיקרא בשמו של מזכ"ל האו"ם בשל גוון עורו). מצד ימין מכלאות הסוסים. אני מדומם שוב ומאמץ את אוזניי. במערבונים הסוסים תמיד מרגישים ראשונים כשאיזה גנב מתגנב. הם עושים מין פהר...פרר...פר...ר כזה. הסוסים שותקים. אני מאמץ את עיניי. אומרים שסוסים ישנים בעמידה (אם מניחים להם). זו הזדמנות לבדוק את אמיתות הדבר. הסוסים באמת עומדים, אבל בשל החושך אני לא מצליח לבחון אם עיניהם פקוחות או עצומות.

בסיבוב לכיוון סככות הרפת הפתעה! מצד ימין, בתוך מכלאה קטנה, גמל!!! רגש בושה תוקף אותי. הגיע גמל לקיבוץ ואני בכלל לא ידעתי. נראה שאני מתחיל להיות תלוש, מי יודע איזה עוד דברים חשובים קורים כאן ואני לא יודע. הגמל פוסע בצעדים גמלוניים לאורך הגדר. ליבי נחמץ. אתמול בטח עוד חצה את הסהרה, ועכשיו הוא סגור בחצר קטנה. למה הוא לא שוכב לישון? אולי בגלל שאין מי שיבריך אותו? אני מגרגר לו: "גר...ר...ר...ר...". מנסה שהגרגור יהיה כמה שיותר גרוני, אותנטי, אבל זה רק גורם לי התקפת שיעול. נראה שאני לא עושה את זה נכון. הגמל ממשיך לעמוד.

אהוי! גיליתי "אות חיים". בשכונה הדרומית, על רחבת הבטון הקטנה שלפני הבית, ישראל ויגאל, כוכבי קבוצת הכדורסל המקומית, מפצחים גרעינים ומשוחחים בשקט. אולי מגבשים טקטיקטות חדשניות לקראת הטורניר הבא. ישראל מזמין אותי לשבת. אני מסרב בנימוס: "אסור לי, אני בתפקיד". "חאליק" אומר ישראל ומחליק לעברי כסא פלסטיק. לוגמים קפה שחור, מפטפטים קצת וממשיכים הלאה.