איך קרה שלמרות כל הקיצוצים האכזריים וכל מנגנוני ההתייעלות, לא הופיע שמנו ברשימת קיבוצי הקצפת שפרסם עיתון התנועה?

כול הקיבוץ כמרקחה. שבועון התנועה הקיבוצית פרסם "מסדר" של "קיבוצי הקצפת" – הקיבוצים המוצלחים/מצליחים ביותר מבחינה כלכלית בתנועה. ועל מה יצא הקצף? שוד ושבר – קיבוצנו לא נכלל בקודקוד הרשימה.

מיד כונסה אספה דחופה לדון במחדל. החברים תקפו את המנהל הכלכלי ואת מרכז המשק: "האם לא נענינו לכול גזירות ההתייעלות שהשתם עלינו? הנהגתם תשלום עבור מכונת הקפה – הסכמנו. גזרתם שמשפחה שמזמינה אורחים לחג תחויב בתקציב האישי בגין כול אורח – קיבלנו... דרשתם לחייב על שקיות הניילון בכלבו – הסכמנו, ועוד... ועוד... ומה יצא לנו מכול סבלותינו? אך ביזיון – וקצף אין!"

המנהל הכלכלי גמגם משהו על "קריטריונים בלתי ברורים". מנהל הקהילה אמר ש"כסף אינו הדבר החשוב ביותר" – אבל זה רק הגביר את המהומה. מי יודע עד היכן היו הדברים באים, אלמלא הרימה לפתע החברה ציפורה את ידה. הושלך הס!!!

החברה ציפורה היא דמות מופת מוערכת מאוד בקיבוצנו, אך מעולם לא הייתה אשת דברים. הכול המתינו בדריכות למוצא פיה. ציפורה נעה במקומה במבוכה:

"אני אינני מבינה דבר וחצי דבר בכלכלה," אמרה ציפורה, "אבל בענייני עוגות וקצפת אני מבינה יותר מכולכם. ואני אומרת לכם חברים – אתם פספסתם את מה שכול-כך פשוט, ברור ומובן: אנחנו לא הקצפת – אנחנו הדוּבדבן."