הם לא שאפו לכלום, אבא ואימא. לא ביקשו מהחיים את המעט ההכרחי לקיום, כל שקיוו לו הוא הישנותו של היום הזה, פשוט ואפרורי, גם מחר

בכל שנה בסתיו, לא החצבים בישרו את בואו. היתה זו אימא שאמרה "תיקח סוודר, בן, כבר חריף בחוץ". היא היתה אחות רחמנייה וידעה כי העדר סוודר עלול לגרום להצטננות, חלילה. עד היום לא מצאתי הגדרה קולעת יותר לתיאור הסתיו מאשר נביטתם של ניצני קרירות באוויר, שאותה כינתה אימא, באימהותה החומלת, במלה – חריף.

הייתי ילד בשנים שבהן הקיבוץ היה קודש הקודשים בעולם, שבו לא הכרנו גבר מחוץ לו. כל כמה שהדבר עשוי להישמע מוזר, רק כשמלאו לי עשר נסעתי, לראשונה בחיי, אל העיר הגדולה וזכורים לי ממנה טפטופי הגלידה שקנו לי ההורים, כשיצאנו מביקור בבית ביאליק.

זו היתה ילדות של בהונות. של הליכה אטית וזהירה. מתחת לרגליים תמיד רחשו גחלים. ותמיד הייתי עלול להיכוות, מפרץ-זעם פתאומי, לכאורה, של אבא, אשר שרד את השואה, אבל נותר כבוי וזועם. "אני כבר הולך מהיריד" התוודה, אולי כדי שההודאה הזו תיחשב לנסיבה מקלה להבנת עייפותו מהחיים והעדר רצון לחיות חיים של משמעות וטעם, שאבדו לי אי שם, בשנים האפלות. הוא היה עדיין צעיר מספיק, כדי ליהנות מהחיים, אבל הוא לא אפשר לעצמו אף לא את הפשוטה שבהנאות.

אני זוכר ארון מלא חולצות חדשות, אשר כבר בעת קנייתן היה ברור לו ולנו שהוא לא ילבשן לעולם. וגם מגירת הגרביים היתה מלאה, זוגות זוגות, חדשים. גרביים שלעולם לא ייגרבו.

והשתיקות הכבדות, השתלטניות, של אבא. השתיקות הצייתניות, הכנועות, של אימא (השתיקה היא שפת אמי) כפי שהיתה שפתה. אסור להרים קול, פן ייעור איזה שד וחלילה שלא תופר מנוחת השכנים הקדושה. השקט כמקלט.

והיו משחקי הילדות, פשוטים, עם מעט צעצועים, חלקם מקולקלים. בובות מעוכות, מרופטות, צעצועיה של האחות, אשר לא אמורות להעיד על עוני או מחסור, אלא על חיסכון, על ניצול כל משאב עד הסוף, עד הפירור האחרון. כי מי יודע, אולי בערב אזעקה חריפה תקרע את השקט המכסה כחופת השטן על תושביה של רובנו או קוסטופול ששרויים באימת מוות מפני הבאות. ושעות אחר הצהריים היחפות, תמיד בחוץ, תמיד מתמלאים, כבור מחולייתו, מהחופש הגדול שהיה בקיבוץ. מהמרחב. מתנועה שקטה.  

הם לא שאפו לכלום, אבא ואימא. הם לא חלמו על דבר. לא ביקשו מהחיים את המעט ההכרחי לקיום, כל שקיוו לו הוא הישנותו של היום הזה, פשוט ואפרורי, גם מחר. הם חסו עליי וחמלו עליי ושידרו שמה צריך הוא (רק) להיות בסדר. כמו כולם. לא להרעיש. לא להפריע. להתיישר על פי השורה, לא לחרוג ממנה.

זו לזו השיקו, כחלוף השנים, סליחתי להם וסליחתי לעצמי. ההבנה כי כל שהיה היה כפי שהיה ולא היה יכול להיות אחרת, איך אני יודע? כי לא היה אחרת אלא רק כפי שהיה.

וכל מה שנחסך ממני בחום ובאהבה הורעף בשפע ובנדיבות על ילדיי ויותר מהם - על נכדיי. אני לא חושב שנכון לכנות זאת תיקון, אבל אני לא מוצא מלה הולמת וקולעת יותר, מאשר תיקון. לא בהכרח תיקון על מה שהיה מקולקל, אלא על מה שהיה חסר. ואולי נכון לכנות זאת - התמלאות. כמו בור מחולייתו.

לא אחת אני נשאל "למה אתה לא אומר כלום. למה אתה לא מדבר". אני לא יכול להשיב את התשובה האמיתית, היחידה: השתיקה היא שפת אמי. שפתה של אימא, שמעולם לא העזה לומר את שתי המלים הכי טבעיות בעולם, הכי פשוטות - אני רוצה. כי היא ידעה רק מה צריך, ושפתו של אבא, אשר מאז ומתמיד הלך, סר וזעף כי מעולם לא סלח לעולם ולחיים על מה שעוללו הנאצים.  

אימא צדקה. חריף בחוץ. זה לא הסתיו עם הענן. זה גם לא הרוח המייבב. זה הלב. חריף. צורב. שורף אש. ועכשיו עדיין לא סתיו.

השתיקות השתלטניות, של אבא. השתיקות הכנועות, של אימא (מאלבום המשפחה)