והנה, לנגד עינינו, מתקיים משטר קומוניסטי-קפיטליסטי למהדרין, עם פערי אי-שוויון מנקרי עיניים. כל הניגודים האפשריים. רשמי טיול בווייטנאם אפריל 2023

 

את הטיול לווייטנאם תיכננו זמן רב, לפני שפרץ המאבק על הדמוקרטיה בארצנו. וכך במשך שלושה שבועות, בין לבין המחאות וההפגנות, מצאנו את עצמנו במסע מרתק למדינה לא דמוקרטית בעליל, המקיימת משטר שלא היכרנו עד כה, משטר המעלה שאלות ותובנות לגבי מאבקנו על הדמוקרטיה.

 

בחרנו הפעם במודל של טיול עצמאי מאורגן, שהתבצע בעזרת מדריכים מקומיים. זה אפשר לנו ללמוד מקרוב ובאופן בלתי אמצעי על החיים במשטר טוטליטרי במדינה שכל מה שידענו עליה התבסס על סרטי מלחמת וייטנאם וכל הדימויים שעלו מהם.

 

שלושה שבועות של מסע אינם יכולים לבנות תמונה מלאה של המציאות, אבל יש בהם כדי לפתוח לנו - חניכי התפיסה המערבית דמוקרטית-ליברלית - צוהר להבנת החיים במדינה טוטליטרית, סוציאליסטית וקפיטליסטית בה בעת.

 

 וייטנאם. שפע למעטים עוני לרבים

מציאות קשה לפענוח

 כבר בנחיתתנו בהאנוי, במפגש הצפוף והרעשני של רחובותיה השטופים בכאוס מופתי של רוכבי וספות ואופנועים, לצד רכבי יוקרה, ובשילוב שבין רחובות צרים, סטייל עולם שלישי ומלונות מפוארים  - הבנו שנפלנו למציאות חדשה ובלתי מפוענחת במושגים שיש לנו מן העולמות שהיכרנו עד כה.

 

למרות ההכנות והידע שלנו טרום ההגעה על אופי המשטר בווייטנאם, מן הרגע הראשון ועד סוף המסע ליווה אותנו הדיסוננס בין המושגים וההבנות שלנו על העולם ובין המציאות הווייטנאמית. גדלנו וחונכנו כל חיינו על הדיכוטומיה של קומוניזם מול קפיטליזם. והנה לנגד עינינו מתקיים משטר המחבר באופן פרדוקסלי ובלתי נתפס בין כל הניגודים האפשריים: משטר קומוניסטי-קפיטליסטי למהדרין, עם פערי אי-שוויון מנקרי עיניים.

 

תוך כדי הסיור במוסדות השלטון, ובמונומנטים האדירים המנציחים את דמותו של "אב האומה" הו צ'י מין, אנחנו מדובבים את המדריך המקומי שלנו, אדם צעיר ואינטליגנטי ולומדים ממנו, שאין בחירות כלליות בווייטנאם, שיש רק מפלגת אחת, הלא היא המפלגה הסוציאליסטית, המונה שישה מיליון חברים, שרק יחידי סגולה יכולים להיות חברים בה, ושליתר 94 מיליון הווייטנאמים אין למעשה ייצוג כלשהו במוסדות השלטון. הוא מספר לנו על כך, מתוך השלמה עם המציאות ומתוך אמונה שאין, למעשה, אפשרות לשנות את המצב. אנחנו שבים ושואלים אותו, איך ייתכן  שמיליוני אזרחים מקבלים את הדין ואינם מתמרדים והאם יש סיכוי שהם יתמרדו יום אחד, והוא עונה: כנראה זה לא יקרה לעולם. ראשית, משום שחוקת המדינה אוסרת לכונן התארגנות פוליטית כלשהי מחוץ למפלגה הסוציאליסטית ושנית, משום שלא מספיק רע להם.

 

 

בניסיון לצאת מן המעגל הפטריאכלי

כפרים שכוחי אל

עדויות דומות מספקים לנו גם המדריכים המקומיים האחרים שפגשנו בצפון, במרכז וייטנאם ובדרומה, בערים הגדולות ובאזורי הכפרים שכוחי האל. כל מדריך וסיפור החיים המיוחד לו, המשלב בין מוראות המלחמה של בני משפחותיהם ובין מצבם הכלכלי הקשה, שרק התיירות המתפתחת מאפשרת להם לשרוד ולהתקיים. כל אחד ואחת מהם, הצליח בכוחות עצמו להיחלץ מהגורל של חיי עוני מחפיר של מגדלי אורז כהוריו, אך עדיין נמצא במעגלים הסוציו אקונומיים הנמוכים ביותר, ומנסה לשרוד ולהבטיח עתיד טוב יותר לילדיו, כנגד כל הסיכויים.

 

נראה שאין להם ציפיות גדולות מהמדינה שלא סופרת אותם, הלכה למעשה, ולא ברור מהו החוזה שלהם עמה, כאזרחיה. טענתם המרכזית כלפי השלטון  (וגם אותה רק ילחשו) היא רמת החינוך הירודה בבתי הספר הציבוריים, שאינם מקנים לילדיהם את הכישורים לפרוץ את מעגל העוני. הם מתלוננים על רמת ההוראה הירודה בתחומים המכונים אצלנו "לימודי ליבה" ובעיקר רמת הלימודים הנמוכה באנגלית, שהיא המפתח לעתיד טוב יותר. הם מספרים לנו שאין להם אפשרות לחסוך לפנסיה, כיוון שכל דונג פנוי (המטבע הווייטנאמי) מוקדש לתשלום כבד לשיעורי עזר באנגלית לילדיהם.

 

אחד מהם סיפר שהוא כל כך נחוש שילדיו יידעו אנגלית, עד כדי כך שהוא מדבר עמם רק בשפה זו ושחרף כעסיהם הוא איננו מרפה מכך. אנחנו שבים ושואלים, איך ייתכן שהממשל, הסוציאליסטי לכאורה, מוכן להזניח כל כך את חינוך הדור הצעיר? האם אין לו רצון שהצעירים ירכשו השכלה ויקדמו את המדינה? ובעודנו שואלים זאת, אנחנו נזכרים, הכיצד לא, שגם בארצנו, הליברלית ודמוקרטית, יש ממשל המוכן לוותר על לימודי הליבה במגזר גדול ולפגוע בעתיד התלמידים ובכלכלת המדינה.

 

אנחנו מתחילים להבין איך באמת מרגישים "אזרחים סוג ב"; את הכניעה וההשלמה, לצד הניסיונות ההרואיים האישיים, לפרוץ את מעגל הקסמים ואת גורלם המוכתב מראש. וכמו בכל מקום שבו קיים ציבור מדוכא וחסר חירויות בסיסיות, גם כאן, הנשים נמצאות במקומות הנמוכים ביותר. פגשנו בטיולינו, עשרות נשים, ילדות צעירות חסרות השכלה שחותנו בגיל צעיר, ושועבדו לחיי עוני מנוול. אבל פגשנו גם נשים, שבצעד אמיץ יצאו מהמעגל הפטריארכלי, לימדו את עצמן אנגלית, ובנו לעצמן קריירה כמדריכות תיירים, כמנהלות סדנאות בישול ווייטנאמי ועוד.

 

פרנסה מתיירות בזמנים מוגבלים

 

ללא תנאים סוציאליים

בערים בגדולות, ובעיקר בסייגון (ששמה שונה להו צ'י מין סיטי), אנחנו מתרשמים מהמודרנה, מרמת החיים הגבוהה , מן השפע במרכזי הקניות, במסעדות, מהמוני התיירים באזורי הבילוי, ולרגע נדמה, שאנחנו נמצאים במדינה מערבית ליברלית. משיחות עם מארחינו, אנחנו מבינים את עומק הפער בין הנראה לעין לבין המציאות. לצד שידורי הטלוויזיה הפתוחים כביכול, והאפשרות לשימוש באינטרנט וברשתות החברתיות, יש מגבלות חמורות על תוכן השיח. למשל, ביקורת כלפי הממשל, עתידה לחשוף את הדובר לתביעה משפטית ולמאסר. המדריך מספר לנו על שמועות אודות שחיתות בממשל, אך אלו מגיעות רק ממקורות זרים. מן התקשורת המקומית אין לדעת דבר.

 

בחולפנו על פני בית המשפט העליון אנחנו שואלים את המדריך לגבי מעמדו. האם הוא עצמאי? האם בסמכותו לשפוט גם אנשי ממשל? הוא עונה בהומור ווייטנאמי: בית המשפט העליון מטפל רק בתביעות של אזרחים, כי הממשל תמיד בסדר, ואם יש טענה כלפיו, הבעיה היא אצל האזרח, לא בממשל.

 

אנחנו נפרדים מן המדריך האחרון שלנו, המספר שאנחנו הקבוצה האחרונה שלו ובחודשים הבאים אין לו פרנסה. אין לו דמי אבטלה, אין לשכת עבודה או ביטוח לאומי, ואין לו שום רשת ביטחון שתסייע לו בתקופות הקשות, ממש כמו בזמן הקורונה, שבה הוא ומיליוני אזרחים נותרו חסרי תמיכה, ליקטו מזון ביערות ומשכנים רחמנים.

 

בדרכנו חזרה חשבו על החיים  מכמירי הלב שפגשנו וגם על כך שהדמוקרטיה, אשר תמיד התייחסנו אליה כמובנת מאליה, יכולה להיות שברירית ופגיעה והיא זקוקה לשמירה והגנה.                                              

                                       

צילומים: יונה ושלמה פריטל