כשדסקסנו בשיחתנו האחרונה בנווה איתן, את הסיכויים להמשך קיומם של הקיבוצים כקיבוצים, ניטר דג'ן, כדרכו, את רעשי הרקע והניתוחים המלומדים, זיקק את דעתו ואמר: "החברים לא רוצים". לזכר חבר שהוא-הוא היה התנועה

בשנת 1985 התקיימו בחירות לתפקיד מזכירי התק"ם (הקיבוץ המאוחד + איחוד הקבוצות והקיבוצים), על זה עיקר סיפורנו שרבים מגיבוריו כבר אינם עמנו, אך תחילה - מסע בזמן אל 1981.

בבחירות שהיו בשנה זו למזכירי התנועה, עדיין בשתי התנועות בנפרד, נבחרו יוסף פרלמוטר (מפלסים) מטעם האיחוד, לאחר שגבר בהתמודדות על אהרון ידלין, ואלי זמיר (מעגן מיכאל), כמועמד יחיד, מטעם הקיבוץ המאוחד.

ב-1985, בוועידה שהתקיימה בגבעות חיים, השניים, לקראת סיום כהונתם,  השלימו את איחוד שתי התנועות שקרטע עד אז, בעיקר מסיבות פוליטיות. סיבות אלה היו קשורות תחילה להתמודדות של יגאל אלון מגינוסר מול שמעון פרס, ובהמשך, משאלון הלך לעולמו במפתיע בפברואר 1980, להתמודדות של יצחק רבין - פקודו בפלמ"ח "שירש" אותו כמתמודד - גם כן מול פרס.

לכבוש את המפלגה

הסיבות לקרטוע נבעו, בין היתר, מן החשש במזכירות האיחוד מפני שבירת האיזונים הפוליטיים בין התנועות; הקיבוץ המאוחד היה מזוהה לחלוטין עם אלון שבא מתוכו ועם רבין; הוא היה בסיס כוחם, בעוד חברי האיחוד נחלקו בין המתמודדים. חבירה של תומכי רבין במאוחד עם תומכי רבין באיחוד, תעניק להם רוב ברור במערכת הפוליטית של התנועה המתאחדת, על ההשלכות הפרסונליות שיש לכך: למשל, בבחירת חברי הכנסת, למשל בבחירות לראשות התנועה ולראשות המפלגה.

***

 קשה לחשוב על כך היום, אבל בעת ההיא לקבוצה שהנהיג מוסה חריף מצרעה, מזכ"ל האיחוד בין 1976 ל-1981, היו יומרות לכבוש את מפלגת העבודה, ומשזו תעלה לשלטון, אף להוביל את המדינה. המצב בסקרים היה אז תיקו בין העבודה לליכוד. היו זמנים. הקבוצה שאפה להיות גורם רב עצמה במפלגת העבודה, שאין לו מחויבות לאף מתמודד. בקבוצה היו שמות כיעקב לוינסון, חנה זמר, עוזי ברעם, ישראל קיסר, נאווה ארד, אברהם כץ-עוז, עמירם סיוון ועוד. חברו אליה - קצת בתוך וקצת בחוץ – גם דני רוזוליו ויעקב צור, מראשי הקיבוץ המאוחד.

כינוס היסוד שלה, בבית ברל בשנת 1979, העניק לה את שמה: "חוג בית ברל". עוד חוג במפלגה שהיתה רוויה בחוגים.

האמביציות של החוג, בעיקר של מוסה חריף, הרקיעו שחקים. מוסה היה דומיננטי, בעל כושר רטורי, נוטף כריזמה, בקיצור: מנהיג. אבל הוא היה גם יהיר. מוסה נהג לומר: "הדור הוותיק במפלגה אכזב, אנחנו ניקח את המושכות". וכשהעירו לו כי פרס הוא לא אחד שככה סתם מזיזים אותו, הוא ענה בתאוריית "שמעון השבוי", לאמור: "פרס יצטרך לקבל מאיתנו רשות, כדי ללכת להשתין". עד כדי כך.

עם ראשי ההסתדרות, חברת העובדים, בנק הפועלים, עיתון דבר ועם שמות נוצצים, היה למוסה במה להתגאות. הדיווידנד הגדול שקיווה להביא לחוג היה התנועה הקיבוצית המתאחדת: המחוז הגדול והמשמעותי ביותר במפלגת העבודה. בימים של טרום משבר החובות, זה היה חתיכת כוח שרבים רצו לחבור אליו. ואכן, חדרו של מוסה בבית התנועה ברחוב דובנוב 10, רחש פעילות פוליטית: כנסים, ישיבות, מחזרים שביקשו להצטרף לחוג, הכול מכל בכל.

מוסה חריף. לבנות כוח דומיננטי במפלגת העבודה (התמונה מוויקיפדיה)

מוות בצומת כברי

ואולם, ההחלטה של אלון ובהמשך של רבין להתמודד מול פרס, קלקלה את השורה: האנשים נאלצו לבחור צד, אי אפשר היה להיות ניטרלי. אנשי הקיבוץ המאוחד, רובם ככולם, היו נאמנים לרבין. זאת מחויבות חברית והיסטורית. בצל ההתמודדות, התנועה הקיבוצית תפוצל וכבר לא תהיה כולה בכיסו של מוסה. ההתמודדות שיבשה את תכניותיו. בסוף גם הוא עצמו לקח בה צד.

בחזרתו מלווייתו של יגאל אלון, כך סיפר לי שלמה נהגו, ביקשו מוסה להחנות את הרכב ליד ביתו של פרס בנווה אביבים. לדבריו, הפגישה נמשכה שעתיים. מוסה התייצב לצדו של פרס. בכך נוצרה יריבות בינו לבין המיעוט של תומכי רבין באיחוד ובינו לבין הקיבוץ המאוחד. מבחינה פוליטית, נראה כי איחוד התנועות כבר לא ענה לתכניות של מוסה חריף, ש"תקע" אותו.

את הכינוסים נגד ההתמודדות ובעצם נגד מחנה רבין, ארגן מוסה חריף גם בכמה מקיבוצי הפילוג באיחוד, או באלה הקשורים בו: עין חרוד איחוד, יפעת, גבעת חיים איחוד, אשדות איחוד, גשר הזיו. זה עורר שם שדים מרבצם ואיבה ישנה נגד הקיבוץ המאוחד ומחנה רבין. איך אמר ישראל ביטמן, מוותיקי יפעת ומן המיעוט בקיבוץ שתמך ברבין?: "בא אלי חבר והזהיר אותי: 'אתם הפילוגצ'יקים, שוב מובילים לפילוג'". הטענה שהתמודדות = פילוג, עלתה גם מנאומיו של שמעון פרס, ערב ההתמודדות.

בהתמודדות על ראשות המפלגה בדצמבר 1980, פרס הביס את רבין. בבחירות הכלליות ב-1981 שבאו לאחריה, והיו אלימות כמעט כמו בימינו, פרס הפסיד לבגין על הקשקש. מוסה חריף נבחר לכנסת מטעם האיחוד וכוכבו החל לדרוך במשכן, אך לא לזמן רב. בינואר 1982, בחזרתו מביקור משפחתי ומפגש חברים בקיבוץ אילון, הוא נהרג בתאונת דרכים מחרידה בצומת כברי, יחד עם רעייתו מוריה ובנו הטייס, חגי, שנהג ברכב. זה היה שוק לאומי, לא רק לתנועה ולקיבוצו. דני רוזוליו, חבר קיבוץ כברי הסמוך למקום התאונה, נקרא לזהות את הגופות.

***

מתנצל אם הארכתי, אך כל מה שנכתב עד כאן הוא הקדמה לסיפור שלשמו התכנסנו. והסיפור הוא אהרון (דג'ן) דגן, מנווה איתן, שהלך לפני כמה שבועות לעולמו. דג'ן היה מזכיר פנים של האיחוד בתקופת כהונתו של מוסה חריף וכעשור מאוחר יותר, מזכיר פנים של התק"ם בשנים 1990-1994, תחת המזכ"ל מוקי צור.

דג'ן היה שייך לקבוצה של מוסה, אך הסתייג מעודף הפוליטיקה שנכנסה לבית התנועה. כנאמן לבוס הוא לא ביטא זאת בפומבי. אני יודע שהוא לא התלהב מהקמת חוג בית ברל וממעורבות היתר של התנועה הקיבוצית בסיפור. הוא היה "בן גוריוניסט" שבהתמודדות בין רבין לפרס תמך, יחד עם עוד חברים מרכזיים כסנטה יוספטל ונחמן רז, בשמעון פרס. זאת היתה תמיכה מובהקת.

דג'ן, לא היה רק מזכיר פנים של התנועה, הוא היה ה-תנועה. כשסיים בה תפקיד,  תמיד חזר לקיבוצו. שלא כמו לא מעט חברים מרכזיים בתקופתו, הוא לא עזב את הקיבוץ ולא חיפש תפקיד מחוץ לתנועה, למרות שיכול היה למצוא בקלות.

אלא ששייכותו למחנה פרס, כמו גם לחבורה שמסביב למוסה חריף, למרות שמבחינת הפעילות הפוליטית, לא היה ממש אתה, הייתה בעוכריו. גם בעיני, כאיש מחנה רבין. התנועה היתה מחולקת אז למחנות ונציגיה במוסדות הצביעו פעמים רבות לפי השייכות למחנה, לא לפי העניין עצמו. בבוא היום, דג'ן שילם על כך מחיר.

שושיק זה חבר או חברה?

כאמור, ב-1985, זמן לא רב לפני הוועידה בגבעת חיים, התקיימו בחירות למזכירי התק"ם. במפגן של אחדות שהתברר כטראגי, הוחלט שאמנם כל תנועה תציג מועמד מטעמה, אך הבחירה במרכז התנועה תהיה משותפת. צירי האיחוד והמאוחד יבחרו יחדיו את המזכירים.

מטעם הקיבוץ המאוחד הוצג ישעיהו (שושיק) פרי ממחניים כמועמד יחיד. שושיק היה דמות בלתי מוכרת באיחוד. חרף זאת, נציגת כפר בלום (איחוד) בירכה על הבחירה, בסברה ששושיק, מהקיבוץ השכן בעמק החולה, הוא חברה. "אינני מכירה את שושיק, אבל טוב שהקיבוץ המאוחד מציג לבחירה חברה", היא אמרה לקול צחוקם של אלה שידעו במי מדובר. באין מועמד נוסף מטעם המאוחד, שושיק נבחר ברוב עצום של צירי שתי התנועות.

אהרון דגן (דג'ן). מחנה רבין הכריע (התמונה מאלבום המשפחה)

***

לא כך היה בבחירת המועמד של האיחוד: מול דג'ן שהיה המועמד המוצע מטעם התנועה, התמודד אהרון ידלין שהציג את מועמדותו מטעם קבוצת חברים, רובם – בהם גם אני – אנשי מחנה רבין.

הונח כאן מוקש גדול. היה ברור שידלין יזכה ברוב קולות של צירי המאוחד ובמיעוט קולות של חברי האיחוד, שתומכים ברבין. החשש של ראשי האיחוד ולא רק שלהם, היה שצירי המאוחד יכריעו את ההצבעה נגד דג'ן, מועמדם.

ישראל לוין (יגור) מזכיר הפנים של המאוחד, היה ער לסכנה ובנאום מתוח שנשא, הוא הפציר בצירי המאוחד לתמוך בדג'ן ולא לכפות את עמדתם על האיחוד.

מהומה במרכז התנועה

לנו, קבוצת תומכי ידלין, היה ברור שבלי תמיכה מסיבית של צירי המאוחד, אין לו סיכוי. בסוף קרה הרע מכל: אהרון ידלין נבחר ברוב של קול אחד. צו המחנה ניצח. כמי שהיה פעיל מרכזי במטה שלו, נחרדתי מן התוצאה. אם היה רוב חד משמעי, זה היה יותר פשוט. הפרש של קול הוא מרשם לסערה.

תומכי דג'ן - שלא ידעו את נפשם מרוב כעס על הקיבוץ המאוחד, עד כדי העלאה באוב של הפילוג הגדול - דרשו ספירה חוזרת ועוד ספירה, אך התוצאה חזרה על עצמה: הפרש של קול לטובת ידלין. אצלי זה חולל מריבה משפחתית. אחי שהיה מרכז ועדת המשק של התנועה ודג'ן כמזכיר פנים, היו "אחוקים". כמו עוד כמה מחבריו, הוא לא הסתיר את כעסו עלי.

לא כך דג'ן. כדרכו, הוא היה קורקטי. נפגשנו בוועידת התנועה שהתקיימה לאחר הבחירות למזכ"ל. הוא היה שדוף, בעקבות ניתוח לב פתוח שעבר. אף מילה של כעס, או אכזבה כלפיי. קיימנו שיחה עניינית. הוא היה מומחה לניטור רעשי רקע.

***

ב-1990 הוא התמודד שוב על תפקיד המזכ"ל. הפעם, חרף קירבתי למוקי צור, המתמודד העיקרי שממול, התגייסתי כולי למענו, אבל אלו לא היו כוחות. בתנועה שכבר התאחדה, מוקי "לקח בהליכה" את הבחירות. כדרכו, דג'ן קיבל את הדין, והסכים לכהן כמזכיר פנים תחת מוקי.

לאורך השנים יחסי עם דג'ן, חרף המחלוקת המחנאית, היו ענייניים. מבחינתי הם קיבלו תפנית חיובית בעקבות מאמר שפרסמנו, דני גוטוויין ואני, על מיזם הגרעין הישראלי לאחר שיחה עם ארנן (סיני) עזריהו מיראון, איש סודם של אלון וגלילי, שעמד ליד ערש לידתו של המיזם.

במאמר הופיעו דברים שונים מההשקפה בה האמנתי בדבקות לאורך השנים, אותה גם הצגתי לדג'ן, שלא הסכים עמי. הוא העריך את העובדה שלא דבקתי בעמדתי "ההיסטורית" משנמצאו בה סתירות ודאג ליידע אותי על כך. זה פתח שערי חברות.

אריה קרול. החברים לא רוצים קיבוץ (התמונה מאתר בני קרית-חיים)

שיחה אחרונה בנווה איתן

לפני כמה חודשים ביקרנו, רעייתי ואני, בביתו של דג'ן בנווה איתן. הייתה שיחה ארוכה, מבחינתי נוגעת ללב. לא ידעתי שזאת תהיה שיחתנו האחרונה. הריאיון שהתכוונתי לקיים עמו התפספס.

בין היתר סיפרתי לו על תלאותיי בשבועון התנועה, על איך, בלחצו של יו"ר יפעת, אורי דורמן, חברו מנוער ולא רק מנוער של המזכ"ל ניר מאיר, פסלו לי כתבה שכבר עמדה לרדת לדפוס, וכמה זה משפיל לעמוד יחיד מול מערכת שמצופפת שורות ופועלת בנכלוליות ובשרירות לב.

הוא חשב רגע ואמר: "תגיד, למה זה חשוב לך?"

"מה זאת אומרת"?, שאלתי.

"אתה לא מבין שהסיפור של הקיבוצים והתנועה נגמר"? הוא אמר. "יטבתה יישאר קיבוץ, הוא מזן מיוחד. אולי עוד כמה יישארו, היתר יהפכו לישובים קהילתיים"..

אחרי דיון סוציולוגי והיסטורי הוא נזכר בשיחה שקיים עם אריה קרול מסעד ממנהיגי הקיבוץ הדתי וחתן פרס ישראל למפעל חיים, בימי ראשיתם של תהליכי ההפרטה. קרול, שבין היתר פעל בחשאי להעלאת יהודי ברית המועצות, היה מנהיג-מנהיג, לא כמו אלה שמנפיק לנו כנס "ההנהגות", במופע תנועתי דביק.

דג'ן: "שוחתי עם אריה קרול על תהליכי ההפרטה ואז הוא אמר לי: 'דג'ן, החברים לא רוצים, החברים לא רוצים את זה [את הקיבוץ]. אין מה לעשות'".

גם אם השתמש במילותיו של קרול, דג'ן ידע לתמצת רעיון מורכב בשלוש מילים: "החברים לא רוצים". לך תתכחש לזה.

 היה שלום חבר, איש קיבוץ ותנועה, שפיו וליבו לעולם היו שווים.