לשמרת הייתה עכשיו הזדמנות שנייה, לצאת סוף סוף באמירה חד משמעית ומוסרית, לכפר על החטא הנורא של הפקרת הקורבן והבחירה לעמוד מאחוריי-מלפניי-ומצדדיי האנסים. לפחות עכשיו תגידו משהו!

הרבה מילים נכתבו השבוע על יעל גרינברג. כמה נורא שעד השבוע אם היו שואלים אותנו מי היא, רובנו לא היינו יודעים, כי היא ידועה יותר בשמה הפרטי "הנאנסת" ובשם המשפחה "משמרת".

חייה התהפכו בגיל 14.5 ואני מקווה שעכשיו היא זוכה למנוחה ולשלווה שלא היו מנת חלקה מאז אותו אירוע נורא.

עולות ומתערבבות בי מחשבות.

-          בשנת 88, אז התרחש האונס הקבוצתי בקיבוץ השכן, הייתי אישה צעירה. אני זוכרת כמה היה קשה לנו להאמין שחבר'ה בדיוק כמונו עשו את הזוועה. "ברחנו" למחשבות מקלות: על החלק שלה באשמה (אבוי, אני מתביישת שככה חשבנו), אולי זה לא אמיתי והיא מעלילה, והכי קל היה לדעת שלא כולם היו מהקיבוץ. כי יותר קל לחשוב מחשבות רעות על עירניקים מנהריה, מאשר על קיבוצניקים מקיבוצים שכנים (אפילו אם הם שמו"צ..).

-          גם אצלנו בכל כיתה הייתה זו שנחשבה ל"מזרון" של הכיתה. אף פעם לא עצרנו לחשוב למה ואיך קיבלה את המעמד המפוקפק הזה. גם אצלנו הסתובבו סיפורים, למשל על מישהי שלקחה טרמפ וקרה לה "משהו"... אף אחד לא ידע האם, ומה. התייחסנו אליה כאל משונה. מוזרה. הזויה. עד היום אין לי מושג אם קרה, ומה קרה, ובעיקר אם טופלה (הרשו לי לנחש..). גם אצלנו הסתובבו זאבים למיניהם, מציצנים, שולחי ידיים ומבטים, תמיד היה איזה סיפור מקל: אצל אחד זה מהשואה, אצל השני זה מהמלחמה, אצל השלישי כי הוא ממשפחה דפוקה... אף פעם לא טופל, בוודאי שאסור להוציא החוצה ולהתלונן במשטרה, וכולנו איכשהוא התייחסנו לזה בקריצה, אולי אפילו בצחוק. כולם יודעים, ועושים עצמם לא יודעים כלום. עד היום, אגב.

-          לא הייתי רוצה שהקיבוץ שלי יעמוד במבחן קשה כמו המבחן שבפניו עמד קיבוץ שמרת בזמנו (ומאז). קשה ולא נכון לשפוט מבחוץ התנהגות והחלטות, אף פעם איננו יודעים מה אנחנו היינו עושים. גם לא חוכמה לשפוט היום, 35 שנים אחרי, עמוק אל תוך מהפכת הMeToo וכל מה שאנחנו כבר יודעים היום, את הדרך שבה בחר אז קיבוץ שמרת "להתמודד" עם המקרה. ועדיין...

-          כל אחד זכאי להזדמנות שנייה וזה נכון גם לגבי הקורבן וגם לגבי הפושע. אלא שבמקרה הזה היחידה ששילמה מחיר היא הקורבן. מחיר איום ונורא. אם ניתן היה לומר על האנסים שהם "שילמו את חובם", אולי היה קל יותר לפרגן להם את החיים הטובים שבנו לעצמם. אבל הם לא שילמו מחיר. לא בעונש המגוחך שנגזר עליהם באיחור ולא על ידי הבית שלהם, קיבוץ שמרת. וזאת אני כמובן אומרת בהסתמך על מה שפורסם, אבל בואו..

-          גם לשמרת הייתה עכשיו הזדמנות שנייה, לצאת סוף סוף באמירה חד משמעית ומוסרית, לומר משהו משמעותי, לכפר על החטא הנורא של הפקרת הקורבן והבחירה לעמוד מאחוריי-מלפניי-ומצדדיי האנסים, חיות הטרף עלובי הנפש וחסרי המוסר. לפחות עכשיו תגידו משהו! עם כל הקושי שבדבר. ולא. איזו אכזבה. רק 'תעזבו אותנו באמ'שלכם'...

-          אני שואלת את עצמי כמה אנחנו עדיין רחוקים מהיום שבו גברים, בכל הגילים, יבינו שמה שיש להם זה רק מה שניתן להם בהסכמה מלאה, ושכשהיא אומרת לא – לזה בדיוק היא מתכוונת.

-          ואני רוצה לקוות, חזק חזק אני רוצה לקוות, שאולי היום הדברים היו מתנהלים אחרת, ואולי הנפש שנרצחה בשדה, במקלט, במכונית – תזכה גם היא להזדמנות שנייה לחיים. אולי אפילו לחיים טובים.

           מוחים נגד העונש המגוחך לאנסים. (התמונה מארכיון יד יערי)